"הבגד משפיע גם על הזולת וגם על הלובש עצמו" || בגדי כהונה. cc: ויקיפדיה
חלק ניכר מפרשת "תְּצַוֶּה" עוסק בבגדים. המלבושים מייצרים סמכות, כוח והיררכיות. בנוסף הם מכוננים זהות אישית וחברתית. הרב סיגל אשר קושרת את השאלה המעמדית עם הצגת הבגדים במקרא, מתוך ניסיונה במרכז הזכויות של רבנים למען זכויות אדם.
מאת: הרב סיגל אשר
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח ב)
"ארנולד ואן גֶנֶפּ, טבע את המושג "טקס מעבר" ובהקשר האתנוגרפי נטען כי בגדי אהרון ובניו מעבירים אותם מהוויה יום-יומית של חולין למצב רשמי וייצוגי, המעניק להם סמכות"
חלק גדול מפרשת "תצוה" עוסק בבגדים. משה מצוּוה להכין לאהרן ולבניו בגדי כהונה. הטקסט מספר אילו פריטי לבוש יש לעשות: "חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (כח ד), ולאחר מכן פונה הפרשה לתיאור מדוקדק לפרטי פרטים של כל אחד מחלקי הלבוש, עד לרמת הציץ על פתיל התכלת על המצנפת שעל ראש אהרן.
אלה הם בגדי השרד של אהרן ובניו, וברור שהלובש אותם נמצא "בתפקיד". תהליך לבישתם הוא מעין טקס מעבר (מונח שטבע ארנולד ואן גֶנֶפּ, אתנוגרף צרפתי יליד גרמניה, 1873-1957), אשר מעביר את אהרן ובניו מהוויה יום-יומית של חולין למצב רשמי וייצוגי, המעניק להם סמכות.
ביגוד כאמצעי לייצור היררכיות של כוח במקרא
הבגד משפיע גם על הזולת וגם על הלובש עצמו – כאשר אהרן לובש את מדי הכהן, אין לדבר אתו על זוטות כענייני היום-יום, מאחר שהוא בתפקיד רשמי. בגופים בעלי היררכיה ברורה כמו משטרה, כוחות כיבוי והצלה או צבא, תפקיד המדים הוא לזהות את הלובש כלפי חוץ. אנו מבינים שלפנינו שוטר, והוא דמות סמכות עבורנו בין אם הוא נושא דרגה בכירה או זוטרה. כאמור, לבגד יש גם השפעה שמשנה את תודעתו של האדם – כבעל תפקיד עליו לנהוג באופן שהולם את התפקיד. בגופים היררכיים הדרגות נמצאות על הכתפיים או על צווארון הבגד, כמזכירות לנושא הדרגה את האחריות שבתפקידו. כך הכסות שעוטה האדם כלפי חוץ משפיעה גם על פנימיותו.
ג'ונתן מילר בספרו "גופו של עניין" מציע כי תהליך קבלה לאשפוז הוא טקס מעבר ממצב של "בריא" למצב של "חולה"
כמובן שהבגד חייב להתאים לתפקיד אותו נושא האדם ולנסיבות בהן הוא נמצא – הבגדים ההולמים אשת עסקים אינם זהים לבגדים ההולמים מדריך צלילה, למשל. לראיון עבודה יש להתלבש באופן אחד, ולטיול בטבע יש להתלבש באופן אחר. מדי העבודה במסעדת מזון מהיר אינם רלוונטיים כאשר העובדת מבקשת לשחות בים. חישבו על אדם המתאשפז בבית חולים (ג'ונתן מילר בספרו "גופו של עניין" מציע כי תהליך קבלה לאשפוז הוא טקס מעבר ממצב של "בריא" למצב של "חולה") – הבגדים המתאימים למצבו הם בגדי האשפוז. חליפת עסקים או בגדי עבודה אינם רלוונטיים לחולה המאושפז בבית חולים, כמו גם התפקיד אותו הוא ממלא בחייו המקצועיים, החיים ה"אחרים" שלו.
בגדי הכהן אינם פונקציונליים אלא סמליים. אפשר ללמוד על כך גם מהעובדה שהם יוכנו על ידי "כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (כח ג). על שתי אבני שֹׁהם שמעל בגדי הכהן צריכים להיות כתובים שמות שבטי ישראל: "וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (כח יב) – האבנים צריכות להיות מחוברות לכתפיים, כמזכירות לכהן את האחריות המוטלת עליו כמשרת הציבור. המקרא מדגיש נקודה זו: על הכהן לזכור תמיד עבור מי הוא לובש את הבגדים המפוארים, כמו אומר לו: "אל יגבהּ ליבך" לבגדי השרד יש משמעות רק אם תזכור בעת מילוי תפקידך את העם שאותו אתה משרת – "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-יְהוָה תָּמִיד" (כח כט).
אולי גם לנבחרי הציבור שלנו, שהתחילו לאחרונה את עבודתם בכנסת התשע עשרה, כדאי להזכיר באמצעי סמלי כלשהו את האחריות שמוטלת על כל אחד ואחת מהם בעבודתם בשנים הקרובות?
"היחס לבגד מוטמע כל כך עמוק בתוכנו, עד כדי כך שאנו שופטים אדם באופן מיידי רק על פי מראהו"
הזהות החברתית והאינדיבידואלית של מַלְבּוּשֵׁינוּ
דְּאָמַר ר' יִשְׁמָעֵאל: הָיָה דַּיָּן וְהָיוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלוֹ לְדִין, אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד עָנִי.
יְהֵא אוֹמֵר: לְבוֹש כְּשֵׁם שֶׁהוּא לָבוּש, אוֹ הַלְבִּישׁוֹ כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ. (דברים רבה ה' ו')
לבגדים יש השפעה הן על יחסנו לאנשים אחרים ועל השיפוט שלנו, והן על תפיסתנו את עצמנו. רבי ישמעאל הכיר בכך שאיננו חפים מאַפְלָיָה, שהיחס לבגד מוטמע כל כך עמוק בתוכנו, עד כדי כך שאנו שופטים אדם באופן מיידי רק על פי מראהו. לכן הוא קבע כי כאשר אנשים באים אל שופט על מנת שיפסוק ביניהם, וביניהם פער מעמדי גדול, על השופט לנסות לנטרל לפחות את המאפיינים החיצוניים הבולטים. וכיצד יעשה זאת? ע"י כך שיבקש מהם לעמוד לפניו כאשר הם לבושים באופן דומה, ללא סמלי המעמד שלהם. כך הפער ביניהם יהיה פחות בולט, דבר שמחד גיסא יאפשר לשופט לנסות לשפוט אותם ללא משוא פנים ולא להטות משפט, ומאידך גיסא – יאפשר לבעלי הדין לראות זה את זה באופן "נקי" יותר. אולי כאשר העני ילבש את בגדי העשיר יהיה לו יותר ביטחון כדי לייצג את עצמו ולא להתבטל בפני מי שממונו רב משלו, והעשיר מצידו יהיה אולי עניו יותר כאשר ילבש את בגדי העני, ללא סמלי המעמד שלו.
במקרה זה הבגד יכול לעזור לנו לשים את עצמנו במקומו של הזולת ולהבין משהו ממה שעובר עליו. מדי פעם נשמעים סיפורים של אנשים ש"חצו את הקווים" באופן זמני באמצעות החלפת בגדיהם – כך ברברה ארנרייך, שרצתה לבדוק איך חיים בארה"ב עובדים שמשתכרים שכר מינימום, ולשם כך עזבה את ביתה ואת המאפיינים החיצוניים של מעמדה וחיפשה עבודות במקומות שבהם אינה מוכרת, וכך בתוכנית הטלוויזיה "בוס בהסוואה" מנהלים בכירים מוותרים על היתרונות שמעניקים להם סמלי המעמד החיצוניים שלהם ומבצעים עבודות של פשוטי העובדים. בשני המקרים הוויתור על המאפיינים החיצוניים מאפשר לפגוש אנשים ממעמד שונה ולהגיע לתובנות חשובות.
צפו: קדימון לסדרת הטלוויזיה – "בוס בהסוואה"
עוני מצטלם טוב
במרכז הזכויות שלנו בחדרה אנו עובדים עם אוכלוסיות מוחלשות. באחד הימים ישבה במשרדנו אילנה (שם בדוי) וגוללה את סיפורה. תוך כדי סיפור עצרה אילנה לפתע את שטף דיבורה, ואמרה בנימה מתנצלת: "אני יודעת שאני לבושה ככה, אל תסתכלו על זה. גם הבת שלי אמרה לי שאני לא צריכה לבוא אליכם בבגדים יפים. סליחה, אבל ככה אני, רוצה להיראות טוב…"
בכל סיטואציה אחרת אישה לא היתה מרגישה צורך להתנצל על כך שהיא דואגת להופעתה החיצונית. אבל כשהדבר נוגע לאנשים שחיים בעוני, יש איזו ציפיה חברתית וממסדית שהעוני ייראה, שיהיה ברור מבחינה חיצונית. זה מצטלם טוב.
אילנה הרגישה צורך להתנצל על היותה מטופחת ולבושה נאה, על שאיננה "לבושה כמו ענייה". הרי לא אחת נציגי הממסד בוחנים את הפונים להיעזר בשירותיהם בעיניים ביקורתיות: הוא לא נראה אדם שחי בעוני. והיא, אם אין לה כסף, איך היא מרשה לעצמה לצבוע את השיער?
מדוע הממסד כה זקוק לתיוג הזה? אולי כי נוח "לסמן" את האנשים שחיים בעוני כשונים מאיתנו, כאחרים. כך אפשר להצדיק את היחס המתנכר של הממסד כלפיהם. אולי מפחיד אותנו לחשוב שרבים מאיתנו עלולים למצוא את עצמם במצב דומה למצבם, ולכן יש לנו צורך לחפש הבדלים חיצוניים.
ואולי מעורר את רחמינו לראות אנשים לבושים בבגדים מרופטים ודהויים. אלא שלא רחמים צריכים האנשים שפונים אלינו, או כל אדם שחי בעוני. הם צריכים עזרה במימוש זכויות שמגיעות להם, והם לא צריכים להוכיח שום דבר. והם יכולים גם להתלבש יפה, כי העובדה שאדם חי בעוני אין פירושה שעליו לזנוח את כבודו העצמי. הזכות לשמור על הכבוד העצמי היא אחת הזכויות הבסיסיות של האדם.
בגדים, אם כן, הם אמצעי להציג את עצמנו בפני העולם. בגדי כהונה, מפוארים ככל שיהיו, מזכירים לנו ולזולת שעלינו להפנים את הערכים העומדים מאחוריהם ולנהוג לפיהם, להפוך את הכהונה לפנימית. לסמלים אין קיום כמטרה בפני עצמה אלא רק בהוותם אמצעי להפנמה ולביטוי של רעיונות.
שבת שלום,
הרב סיגל אשר
