"רוח אלוהים שוכנת בכל אחד מאיתנו" – ארון הברית, מוזיאון ג'ורג' וושינגטון
"את ארבעת הממדים של רוממות הרוח שקבלתי במתנה בפרשת "תרומה" אני מנסה לממש בחיי המקצועיים והאישיים – כיועצת ארגונית ומפתחת קהילתית בחברה למתנ"סים, כרב וכמובילת קהילה בעמק יזרעאל, כמתנדבת בשותפות 2000 של גליל מרכזי, כתושבת מושב נהלל וגם כבת, רעיה ואם לארבעה ילדים." (הרב רעות המר)
קראו על ארבעת הממדים המפעילים את רוממות הרוח בפרשת "תמורה".
מאת: הרב רעות המר
א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. ז אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן. ח וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. ט כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. {ס} י וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב. יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן בָּהֶם. טו בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ. טז וְנָתַתָּ אֶל-הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו אֶל-הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל-הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (פרשת תרומה ספר שמות פרק כה פסוקים א-כב)
פרשת "תרומה" היא פרשת בת במצווה שלי. אני אוהבת אותה מאד וחשה מחוברת אליה בנימים דקים של קשר כמעט מיסטי. התאהבתי בה לא מיד. זה היה סיפור אהבה איטי – סיפור של גילוי והסרת מסכים, קריאה והעמקה בהררי פרשנויות, ניסיון להבין את המלים ולפענח את משמעותם. מה זאת אומרת ייקחו לי תרומה – מה משמעותו של ה"לי" הזה שנמצא כאן בטקסט? ואחריו המלה "תרומתי" – מה משמעותה? ומי הם התחשים האלה המוזכרים בפרשה? ומה הם אבני השהם ואבני המלאים? ומה זאת אומרת שעושים לה' מקדש ובסופו של דבר כתוב "ושכנתי בתוכם"?
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" | מודל של המשכן, 2009
הממדים השונים של רוממות רוח
ואחרי כל ניסיונות הפענוח והררי הפרשנויות מצאתי עצמי חוזרת לטקסט המקראי כפשוטו – מתחברת לקצב, לציוריות, לצבעוניות המוחשית כל כך. לתיאור המופלא והמפורט , לאיזונים, למידות המדויקות, לעושר, למורכבות….ומתמלאת רוממות רוח. אכן פרשת תרומה היא פרשה של רוממות רוח. רוממות שמצויה כבר בשם הפרשה וניזונה מכמה מימדים.
הממד הראשון בא לידי ביטוי כבר במשפט השני של הפרשה במלה "ייקחו": מדוע נאמר תיקחו ולא תיתנו או תבקשו? המלה מופיעה פעמיים בפסוק ב: "..וייקחו לי תרומה מאת כל איש….תיקחו את תרומתי" יש כאן ביטוי ללקיחת אחריות. המנהיגות לוקחת אחריות על המבצע הגדול של בניית המשכן. אחריות צריך לקחת! זוהי החלטה פנימית שאינה תלויה בהאצלה ממישהו חיצוני. היכולת להנהיג תלויה רק בלקיחה עצמית. זוהי העצמה שלא נמצאת אצל מישהו אחר – חיצוני לנו. בלי שאנחנו ניקח את הזכות והאחריות לא תתקיים העצמה אישית או קבוצתית. ברגע שלוקחים אותה יש כאן רוממות רוח. אי אפשר להוביל מבצע כזה של בניית משכן ללא מנהיגות שלוקחת אחריות. ואולי אי אפשר להוביל שום דבר ללא אחריות שכזו. המשכן יכול להיות גם מטפורה לכל מיזם גדול שאנו רוצים להוציא מן הכוח אל הפועל.
הממד השני גם הוא נמצא בפסוק השני של הפרשה והוא רוממות הרוח שבנדיבות הלב. וכך כתוב: …"מאת כל איש אשר יִדְּבֶנּוּ לבו…" יש כאן אמון בנדיבות הלב של האנשים ויש אמונה שכל איש צריך לתת רק מה שיִדְּבֶנּוּ לבו. לא יותר. לא פחות. חשבו על זה – כמה פעמים אנחנו באמת רוצים מהזולת רק את מה שהוא באמת יכול לתת לנו בכל לבו, יכולותיו, כישרונו ורצונו? כל כך הרבה פעמים אנחנו רוצים את מה שאנחנו צריכים באותו רגע, בלי לחשוב אם זה מתאים לאדם שממנו אנו מצפים לתת. הצרכים שלנו גורמים לנו פעמים רבות להיות עיוורים ליכולת, לפניוּת, לַרצון של הזולת. אנחנו עסוקים יותר בעצמנו ופחות, הרבה פחות במה שיש לו באמת לתת לנו. אנחנו רוצים את מה שאנחנו צריכים כאן ועכשיו ופחות עסוקים בזולת שממנו אנו מצפים לקבל. והנה כאן כתוב מכל איש – כלומר מכל אחד ואחת,
אשר ידבנו לבו!! לשמוח במה שהזולת באמת יכול ורוצה לתת. זו נתינה שמביאה אושר ורוממות רוח גם לנותן וגם למקבל. היא לא יוצרת כעסים, אכזבות, חוסר שביעות רצון. יש בה שמחה אמיתית , השלמה והדדיות. כמו שאמרתי – רוממות רוח.
הממד השלישי בא לידי ביטוי בפסוק האלמותי המופיע בפרשה שלנו בפסוק ח: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". תחשבו על זה או יותר נכון תרגישו את זה: רוח אלוהים שוכנת בכל אחד מאיתנו. הלב הוא המקדש האמיתי. הנשמה היא המשכן. ההתחברות שלנו לקודש שבתוכנו היא רוממות רוח שאין נפלאה ממנה. המשכן הפיזי, הסמלים: הגביעים, הכפתורים, הפרוכת – הם רק ביטוי מוחשי לנשגבות האדירה הנמצאת בנפש האדם. ביטוי מוחשי לכוחות הבריאה והיצירה שלו. ביטוים מבטא את רוממות הרוח השוכנת בקרבו של בן האנוש.
זה מתחבר מידית למימד הרביעי: הממד החזוני. אותה יכולת מופלאה שיש לנו בני האנוש לחזות את מה שעדין לא קיים. לראותו בעיני רוחנו כאילו יש לו ממשות של ממש. שהרי המשכן מתואר באופן מדויק ביותר: הארון העשוי עצי שיטים – אורכו, רוחבו וקומתו, הציפוי, הבדים, הכפורת, הכרובים ואופן עמידתם פנים אל פנים משני צידי הכפורת, ציפי הזהב, טבעות הזהב, המנורה על גביעיה, כפתוריה ופרחיה, יריעות המשכן, האדנים והבריחים, המזבח על עמודיו….בני ישראל עדין לא התחילו לאסוף את התרומה אבל התוצר המתוכנן כבר מתואר במדויק ובאופן מוחשי וציורי, ברור ונהיר.
בכוחנו האנושי היכולת לדמיין, לחזות ולחלום. להפוך את החלום למציאות. הרבה לפני שהמציאו את שיטת הדמיון המודרך נכתבה פרשת תרומה. בקוראנו אותה אנו יכולים ממש לראות את הצבעים: תכלת, ארגמן שני וזהב. לחוש את כנפי הכרובים המסוככות על הארון, להריח את ריח עצי השיטים….אנחנו יודעים שבכוחנו ליצור יש מאין.
לממש את ארבעת הממדים של רוממות רוח
את ארבעת הממדים של רוממות הרוח שקבלתי במתנה בפרשת "תרומה" אני מנסה לממש בחיי המקצועיים והאישיים – כיועצת ארגונית ומפתחת קהילתית בחברה למתנ"סים, כרב וכמובילת קהילה בעמק יזרעאל, כמתנדבת בשותפות 2000 של גליל מרכזי, כתושבת מושב נהלל וגם כבת, רעיה ואם לארבעה ילדים.
"שחקי, שחקי על החלומות" | שאול טשרניחובסקי, 1927
האתגר, לקחת מנהיגות ולפעול מתוך אחריות – להניע מהלכים, לקחת סיכונים, להיות פרואקטיבית ויוזמת ולהניע אחרים לפעול. הבחירה בנדיבות הלב גם במקומות שהדבר לא ברור מאליו והיכולת לפרגן לעצמנו ולאחרים, לחלוק בקרדיט, לפעול במערכת של שותפויות ולהאמין באמת, שהשפע קיים בעולם ואנחנו יכולים לחלוק אותו עם הזולת בלי חשש ובלי צרוּת עין. עמדת המוצא המאמינה בקדושה הנמצאת בבני אדם, ברוחם העזה ומתוך כך להזמין אותם לממש רוח אלוהית זו במעשיהם ובהתנהלותם בעולמנו. האמונה שיש לנו אכן יכולת לחולל יש מאין, לחזות וליצור. כל אלה מהווים יחדיו מנוע שייעודו רוממות רוח שאין לה גבולות והיא חסרת מעצורים.
בשנת 1894 טשרניחובסקי כתב:
|
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי הֶבֶל, |
אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,
|
"חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב" - תיאודור בנימין הרצל | Four Stars of David By zeevveez cc: flickr
כמה שנים אחר כך כתב הרצל ביומנו על כינוס הקונגרס הראשון: "אם הייתי מסכם את קונגרס בזל במשפט, שמתוך זהירות לא אשמיע אותו בפומבי, הרי הוא:
"בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, הכול היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכול יסכימו."
בספרו "אלט נוילנד" כתב כך:
"חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא. […] ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות."
נולדתי בארץ-ישראל להורים שנולדו בארץ. הוריה של אמי עלו לפלסטינה בשנת 1929 מתוך הבנה שב-ורשה אשר בפולין אין להם עתיד. הם היו ציונים נלהבים ובחרו לבנות את חייהם המשותפים בארץ ישראל. שניהם אבדו כמעט את כל בני משפחותיהם הגדולות והענפות בידי הנאצים שפלשו לפולין. אמו של אבי הגיעה מאלכסנדריה שבמצרים ופגשה כאן את סבי – דור שישי ליהודי טבריה. העברית דחקה את מקומם של הפולנית , היידיש והערבית ותפסה מקום של כבוד בדיבור היום יומי ובקריאה הבלתי פוסקת של התנ"ך והשירה העברית שנכתבה כאן בארץ ישראל ע"י משוררים שזו לא הייתה שפת אמם: שלונסקי, טשרניחובסקי, ביאליק, לאה גולדברג, רחל, ואחריהם נתן יהונתן ונתן זך, יהודה עמיחי ונעמי שמר, יצחק שלו ומאיר אריאל.
קשר עז ועמוק של חיבור ושכבות על שכבות של מצוות הדורות, מסורת וחידוש, הלכה שיש בה הליכה ומתן משמעות מתחדשת תדיר לספרות העתיקה והחדשה הנכתבת ללא הפסק – כל אלה מהווים חלק מהציווי העתיק והרענן שאני לוקחת מפרשת תרומה. הורי שלא חקרו בה מימיהם חנכו אותי בדיוק לכך: היי מנהיגה, קחי אחריות, פעלי מתוך רוחב לב, ממשי את רוח האלוהים השוכנת בתוכך ואל תפסיקי לעולם לחלום ולממש.
שבת שלום,
רעות המר, רב חילונית הומניסטית
מוסמכת לרבנות מטעם מכון תמורה משנת 2006.
הגיבו לדבר התורה של הרב רעות המר – בדף הפייסבוק שלנו?
