הרב סיגל אשר מביאה לנו רגעים קטנים של אושר חברתי. אנו לומדים שמרכז הזכויות של הרבנים למען זכויות אדם בחדרה מצליח לפתור בעיות מגוונות של אוכלוסיות מוחלשות. זוהי דוגמה שהרשויות הציבוריות צריכות ללמוד ממנה בעבודה עם ציבורים שונים.
מאת: הרב סיגל אשר
"לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל".
(לאה גולדברג, משירי סוף הדרך)
הקול מעבר לקו נשמע מוכר. "שלום, מדברת נורית (כל השמות בדויים). את זוכרת אותי?" בוודאי שזכרתי. נורית פנתה אלינו ברבנים למען זכויות אדם באמצעות הפייסבוק לפני מספר חודשים. מעולם לא נפגשנו, התקשורת בינינו התנהלה בטלפון ובדוא"ל, אך את סיפורה הכרתי היטב. סייענו לנורית במיצוי זכויותיה מול הביטוח הלאומי. ידענו שהנושא בטיפול, אולם לא ידענו שהייתה התקדמות משמעותית. עד שהגיעה שיחת הטלפון הזו, ובה עדכנה נורית שהסיוע שנתנו לה הביא להתפתחות חיובית בעניינה. היא התקשרה לעדכן אותנו ולומר תודה.
ביום אחר נכנסה למשרד הזכויות לריסה, כשבידיה חבילת שוקולד ועוגיות ביד, כדי לומר לנו תודה. הסיוע שהגשנו לה אִפשר לה לקבל את הקִצבה שהיא זכאית לה. אך לריסה לא הסתפקה באמירת תודה ובהבאת ממתקים: בעקבות העזרה שהגשנו לה היא החליטה להצטרף לקבוצת הפעולה שלנו, כדי לעזור לאחרים כמו שעזרו לה. לריסה מקבלת קצבת הבטחת הכנסה, מצבה הכלכלי דחוק, ובכל זאת היה לה חשוב לא רק לבוא ולעדכן אותנו על כך שקיבלה תשובה חיובית, אלא גם למצוא דרך לעזור לזולת.
את ויקי ליווינו מספר שנים בניסיונות לבטל חוב שלא היה שלה מלכתחילה. עזרנו לה לפנות לסיוע המשפטי, ובשלב כלשהו הקשר איתה נותק. לא ידענו כיצד התפתח העניין, עד שיום אחד היא פגשה ברחוב את הרב עדית לב ואמרה לה: "בגלל שעות העבודה שלי אני לא מצליחה להגיע אליכן כדי לספר שיש לי חדשות טובות, זכיתי במשפט ואמרו שאני לא חייבת כלום".
סיפורים אלה יוצאי דופן במרכז הזכויות שלנו. ברוב המקרי הפונים לא חוזרים אלינו, ואנחנו למדנו שכאשר הדברים מסתדרים אנשים לא חוזרים, וכאשר יש צורך בעזרתנו הם שבים.
נעים לדעת שהצלחנו לעזור, ונעים לקבל את הכרת התודה של אנשים שעשו את המאמץ ובאו לעדכן, למרות קשיי היומיום אותם הם חווים. תודה לכם!
מה דעתכם/ן על הבעיות שעומדות בפני השירות הציבורי והפתרונות שאנו מציעים בחברה האזרחית?
