Bedouins protest against the Israeli government policy, Al-Arakib, Israel, 3/10/2009 | cc: flickr
לפני כמה ימים אישרה הממשלה מתווה להסדרת התיישבות הבדואים, שגיבש השר בני בגין לאחר הליך שימוע שקיים. על פניו נראה שיש פער בין האמירות העקרוניות החיוביות של השר בגין, בעד זכויות הבדואים, לבין ההמלצות שעדיין עלולות להביא להעברתם של בדואים רבים ממקום מושבם. זו גישה שניתן לכנות "נדיבות של אדונים": במקום הכרה בכפרי הבדואים מתוקף עקרונות של הגינות ושוויון, יש הבעת נכונות לתת לבדואים ה"לא רציונליים" משהו שכביכול לא מגיע להם כמחווה של רצון טוב.
ברקע הדברים עומדת התעלמות מהעובדה שהבדואים כבר ויתרו על רוב אדמותיהם, והם תובעים שטח זעיר, ובהחלט אינם ראויים לתואר "משתלטים על הנגב".
מאת: יריב מוהר ומוריאל רוטמן
מי שמקדמים את המיתוס של השתלטות הבדואים על הנגב, מפיצים במסע מתוזמר היטב שלל עובדות כביכול ומחקרים-מטעם על היותם של הבדואים פולשים, נוודים שזה מקרוב באו מסעודיה או מסיני, ולא תושביו הילידים של הנגב. אותם גורמים טוענים, שהם מדברים בשם הציונות ונגד מתנגדיה. על בסיס זה קל להבין מדוע ההצעה החדשה נדמית נדיבה, לא מעליבה.
ואולם, כדי להראות עד כמה כפוי טובה הוא היחס לבדואים היום, צריך רק לעיין בכתביו של זלמן דוד ליבונטין, פעיל ומנהיג ציוני מראשית העלייה הראשונה. בספרו "לארץ אבותינו" כותב ליבונטין על המפגשים בין ראשוני העולים הציונים לבדואים של הנגב. מתברר שעוד לפני שהרצל כתב את "מדינת היהודים", הזמינו הבדואים את העולים הציונים להתיישב לצדם. אך כיום מעזים לקרוא להם פולשים ולכנות זאת "ציונות".
השנה המתוארת בכתביו של של לבונטין היא 1882, סוף המאה ה 19. הבדואים מתוארים כילידי המקום. מהכתוב ברור שאדמותיהם הן אדמות של יושבי קבע או חצי-נוודים, ובהחלט אין מדובר באנשים תלושים שבאו מסעודיה לנגב רק כדי ליהנות מפרות הציונות.
לבונטין לא היה משוחד לטובת הבדואים. הוא מתאר בביקורתיות את יחסם התוקפני לעולים במקומות אחרים בארץ. אבל על הבדואים בנגב הוא כותב, כי היחסים בינם לבין היהודים טובים, ושהם גם מזמינים את היהודים להתיישב בקרבם ולקנות מהם אדמות בזול.
עוד כותב ליבונטין ב"לארץ אבותינו" על משלחת ציונית שחיפשה אדמות ראויות להקמת מושבה בשם "ראשון לציון", וכיצד קיבלה סיוע מהבדואים בנגב בחיפוש אדמות כאלה. המשלחת דיווחה כי התרשמה לחיוב מהבדואים, והמליצה על הנגב כמקום המתאים ביותר להתיישבות יהודית בארץ ישראל – בשכנות לבדואים ולא במקומם או על חשבון זכויותיהם.
חברי המשלחת גם דיווחו, שהבדואים מחזיקים בשטחים פנויים שהם מוכנים למכור במחיר נמוך. די ברור שמדובר בשטחים נרחבים, שכן משלחת זו חיפשה פתרון ליישוב המוני יהודים. התיישבות המונית כזאת לא התאפשרה לבסוף, אבל רבות מאדמות קיבוץ להב, למשל, נקנו ממשפחת א-תורי מאל-עראקיב – רכישה שמוכיחה הכרה בבעלותם. אז היכן הפולשים? והיכן הכרת התודה למי שסייעו לראשוני החלוצים?
וסוגיה עקרונית יותר: מי בכלל יכול להיחשב ל"משתלט" על הנגב? האם הבדואים, שאנשי העלייה הראשונה פגשו לראשונה בבואם ממזרח אירופה לחבל ארץ חדש להם, או אותם בדואים שטוענים כיום לבעלות על בסך הכל 5% מאדמות הנגב, למרות שהם מהווים יותר מ 30% מאוכלוסייתו? אם מסתמכים על ההיסטוריה, אז אולי דווקא היהודים הם אלה ש"משתלטים"?
למען הסר ספק, אנחנו לא חושבים במושגים הללו, ואיננו סבורים שההיסטוריה צריכה להיות גורם מרכזי בהצדקה או בשלילה של זכויות קבוצתיות או אזרחיות. האזרחות והחיים בחבל ארץ כתושבי המקום הם בסיס מספיק ראוי לזכויות ולהקצאת קרקע שוויונית. אבל אם שרי ממשלה, ארגונים ואזרחים משתמשים בהיסטוריה מעוותת כדי לערער על הזכויות הקבוצתיות של הבדואים, ועוד בשם הציונות, ראוי לפחות שיטרחו להכיר מה כתבו על כך ראשוני הציונים. כאשר אינם עושים כך הם מבזים לא רק את הבדואים, אלא גם את האנשים שבשמם הם מדברים.
