על טיבם של ציות וחירות: דבר תורה לפרשת "יתרו" | הרב ישי רון ›

"סצנה נפלאה בסרט "פיטר פן" מתרחשת באחוּ מצויר ובו ילדי "ארץ לעולם לא" מקפצים אחַר הילד ג'ון ושרים (בגרסה העברית): "נלך עם מנהיגנו כי הוא מנהיגנו, נלך עם מנהיגנו לאן שהוא יאמר. נלחם באינדיאנים, כן באינדיאנים, נלחם באינדיאנים כי ככה הוא אמר." " | Cover of 1915 edition of J. M. Barrie's novel, "Peter Pan" first published in 1911, illustrated by F. D. Bedford

על טיבם של ציות וחירות: דבר תורה לפרשת "יתרו" מאת הרב ישי רון

סצנה נפלאה בסרט "פיטר פן" מתרחשת באחוּ מצויר ובו ילדי "ארץ לעולם לא" מקפצים אחַר הילד ג'ון ושרים (בגרסה העברית):

"נלך עם מנהיגנו כי הוא מנהיגנו, נלך עם מנהיגנו לאן שהוא יאמר. נלחם באינדיאנים, כן באינדיאנים, נלחם באינדיאנים כי ככה הוא אמר." 

מדוע שנלך אחר מנהיגנו? לא כי הוא חכם, ולא כי דרכו נכונה, אלא כיוון שהוא מנהיגינו! בשפה לוגית קוראים לטעם זה – נימוק מעגלי (טאוטולוגי: שֶׁאֲמִתּוּתוֹ הכרחית מתוכו). ואם אין כל הסבר תבוני מדוע להישמע למנהיג, קלה הדרך לצאת למלחמה ב"אינדיאנים" כי …"ככה הוא אמר!" 

השתאות והתנגדות לוויתור על החירות בצורת המנהיגות האנושית

מאז ומעולם עוררה בי השתאות (והתנגדות רבה) התופעה של אדם, החופשי מטבעו (ראו-רוּסו), שמוותר על חירותו שלו, ומתמסר לרצונו של אדם אחר. מדוע שיחפוץ אדם לשים על עצמו מלך, "שיַרְבֶּה לו…" (דברים י"ז)? העניין ברור יותר להבנה מן הצד של "הרועה" אשר תאוות הכוח (ניטשה קרא לזה "הרצון לעֹצמה") מניעה אותו לגרום לציבור הגון להיהפך להמון משולהב, הנכון למלא את רצונו. 

מה גורם לבני חורין לקבל על עצמם מרוּת גורפת? דרך מוכרת להביא בני אדם להתמסר למנהיג היא לטעת בהם תחושת פחד וחוסר-אונים שיעוררו בהם את הצורך בדמות אבהית, שתעניק להם בטחון של "ידיעה" באשר לדרך "הנכונה". הפתרון לפחד בא בדמות המנהיג- האב המגונן (בד"כ לא "האֵם"), שיספק את הצורך הקמאי להגנה, בתמורה להתמסרות מלאה.  

ציות עיוור למנהיג, תמיד הפחיד אותי: כל הרעות הגדולות שבאו לעולם, מקורן בהתבטלות עצמית של בני-אדם בפני מנהיג כריזמטי שיודע את "האמת" ו"הנכון". האדם שמבטל עצמו מפני המנהיג, משעֶה את השיפוט המוסרי הטבוע בו ונוהה אחר דברי המנהיג, מתוך אמונה עיוורת שהמנהיג יודע את הדרך. וכשמצוות האדון גוברת על הצו- המוסרי הראשוני הטבוע באדם עלול ההמון, בלהט נאמנותו למנהיג, לבצע את הדברים האיומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. 

מן הראוי לחדד את ההבדל בין ציות עיוור שכולל את שיעבוד הרוח והמחשבה לבין ציות שבמעשה:  במקרים רבים עלי לבצע את הוראותיו של בעל המרות (שבד"כ רוכש את סמכותו מכוח חוק כופה). אני נדרש לציית לריבון גם אם אינני מסכים להוראותיו. אך כאשר הציות מחלחל לנשמתי; כאשר אני מאמץ ללא הבחנה את רצון המנהיג כאילו היה רצוני, כי אז הציות אינו במעשה בלבד אלא שיעבוד רוחי.   

פרשת יתרו כמעצבת את יסודות האמונה היהודית

פרשת יתרו אפשר שהיא המרכזית בכל התורה, שכן היא כוללת את מעמד הר-סיני ועשרת-הדברות, מעצבת את יסודות האמונה היהודית. הדיבר הראשון (שעליו יש מחלוקת אם הוא מצווה – כדעת הרמב"ם – או הנחת יסוד שקודמת למצוות – כדעת הרמב"ן), עניינו בזהותו של אלוהי ישראל:

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ').

אלוהי ישראל מזהה עצמו כ"אלוהי החירות" המשחרר את האדם ואת העם מן העבדות. זהות האל מאפשרת לגזור את השקפת העולם הכוללת של התורה ומצוותיה אודות הראוי – היות האדם בן / בת-חורין; יסוד האמונה ב"אלוהי החירות" משמעו – "חירות" (כפי שכתב ריה"ל- "עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי").

ובהמשך הדברים נאמר: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

"אלוהי-החירות" תובע ממאמיניו שלא להתמסר לכל אל אחר שאיננו "אלוהי החירות". מכאן שקבלת כפיפות טוטלית (גם השתעבדות לגחמותיי שלי) כמוה ככפירה ב"אלוהי החירות", וכל ציות עיוור למנהיג (יהא המנהיג גדול בתורה או בכל דבר אחר) הינו הביטוי המובהק ביותר של "עבודה זרה". 

הקשר המיוחד בין משה לבין יִתְרו, חותנו המדייני

קודם למעמד הר-סיני מספר הכתוב על הקשר המיוחד שבין משה לבין יִתְרו -חותנו המדייני: יתרו מסתכל על משה שעובד מבוקר עד ליל לשפוט את העם: (שמות יח 17)

"וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ: עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ …".

יתרו מייעץ למשה להקים ממסד שיפוטי היררכי שיפחית את העומס ממשה ויתן שירות טוב יותר לעם, ותגובת משה:

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר".

פירוש מעניין מציע המלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר- פרשן מן המאה ה-19) להבחנה הדקה שבין "שמיעה בקול…" לבין "שמיעה לקול…": (בפירוש לשמות ג' 18): "יש הבדל בין שמיעה לקול ובין שמיעה בקול, שמיעה בקול הוא- שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו, ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם…" וממשיך המלבי"ם בפרשתנו: "…יש הבדל בין שמיעה בקול ובין שמיעה לקול, ששמיעה בקול מורה שקבל דבריו, ושמיעה לקול מורה ששם לב אל דבריו ושקל אותם בפלס שכלו, ולכן אמר: "וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר, שאם היה אומר 'וישמע בקול' לא היה צריך לומר שעשה ככל אשר אמר…"

 להיות בן-חורין כמשה משמע- גם לשמוע לקולו של אחר. אך מי ששומע בקולו של מנהיגינו "כי הוא מנהיגנו", אינו נוהג כמשה ואף לא ברוח אלוהי החירות. מותר ורצוי ללמוד מחכמתם של אחרים, אך בת-חורין תשקול אותם בפלס שכלה שלה.

הגיבו לדבר התורה – בדף הפייסבוק שלנו