החירות, הברית והמבול: דבר תורה לפרשת "יתרו" | לאה שקדיאל ›

"המונח "ברית" מופיע רק אחרי המבול, כאשר תפיסת העולם משתנה באופן מהותי" |  cc: flickr 359/365 – 09/21/10 [365 Days @ 50mm] – Thunder Storm By Shardayyy

פרשת השבוע "יתרו" מביאה את לאה שקדיאל למסע אל נקודת ציון בחינוך שקיבלה במשך השנים. היא דנה במושגי החירות והאוטונומיה דרך נקודות ציון אינטלקטואליות, בכדי להראות מה נתון לנו גם ברגעי הקיום הקשים מכל. דבר תורה לפרשת "יתרו"

מאת: לאה שקדיאל

אשים נפשי בכפי, ואסתכן בווידוי הבא: כבוד גדול הוא לי להימנות עם תלמידיו של פרופ' קרל פרנקנשטיין ז"ל, מחנך הומניסטי דגול בשעתו. ידוע לי יפה כי חלקים נרחבים ממשנתו החברתית אבד עליהם הכלח זה מכבר, ובכל זאת אדגיש כי יהודי חילוני זה הקנה לי מונח אשר מלווה אותי מזה שנים רבות בכל הנוגע להשקפת עולמי הדתית: "הטרונומיה מופנמת". לאמור: בין שני הקצוות ההופכיים – אוטונומיה והטרונומיה (מילולית, ביוונית: שלטון עצמי, לעומת שלטון שסמכותו חיצונית) – יש להגדיר עוד מצב, המאפיין בני אדם שהפנימו את המקור החיצוני של הסמכות המכוונת את חייהם, והם מתייחסים אליה באופן אוטונומי עד כמה שניתן. פרנקנשטיין פיתח את המונח הזה תוך הפגנת יושר אינטלקטואלי: הוא, החילוני, הודה כי הקריטריון המבחין בין בני אדם המממשים את חירותם בעולם לבין אלו אשר מתכחשים לה, אינו דתיות באשר היא, אלא היחס של היחיד אל דתיותו – האם הוא מתייחס אל אלוהיו, או אל הרבנים, כאל מקור סמכות חיצוני המצריך רק את צייתנותו העיוורת והבלתי רציונלית, או שהוא רואה בהם מקור סמכות חיצוני מבחינה אונטולוגית, אשר הפנמתו מאפשרת, מבחינה אפיסטמולוגית, התנהגות של שיקול דעת, בחירה חופשית, קבלת אחריות, שינוי, למידה, התפתחות, אינטגרציה, חיים אנושיים מלאים מבחינה מוסרית וערכית.

 לגדול בין החופשיים לאדוקים

אני גדלתי בישראל אשר נראתה לי מחולקת בין "חופשיים" (הם) ו"אדוקים" (אנחנו). למדנו בבתי ספר שונים, הלכנו לתנועות נוער שונות, היה לנו מנוי על עיתוני ילדים שונים, לא אכלנו אלה אצל אלה, הורינו הצביעו עבור מפלגות שונות – אבל גרנו באותן שכונות, שיחקנו יחד ברחוב, והתווכחנו תדיר על השאלה, מי יותר צודק ומי יותר חזק, הם או אנחנו. אני זוכרת את המריבות עם הספרנית השכונתית, אשר לא האמינה כי מרשים לי בבית לקרוא ספרים כגון "מרד הנעורים" או "חלף עם הרוח". לא חוויתי את בני הדודים שלי החרדים כאנשים שונים ממני באופן בסיסי, פשוט "ידעתי" כי אנחנו צודקים והם לא, כי הם לא ציונים ולא תורמים למדינה כולה כמו שעושים אנו. לא עלה בדעתי כי אני פחות "חופשית" מאלה המכונים "חופשיים" רק משום שהם כופרים בעוּלה של הדת ולא מאמינים באלוהים. לימים למדתי כי החוויה שלי הייתה תמיד מסוג "ההטרונומיה המופנמת".

הרי כל אחד מאתנו חייב להיות מוגבל לא רק מעצם ההכרה בקיומו של הזולת בעולם, אלא גם מעצם התובנה המפוכחת כי כל מימוש עצמי בכיוון כלשהו מחייב מניה וביה הגבלה עצמית וויתור על החירות בנקודה אחרת. כל בחירה פירושה ויתור על האפשרות האחרת, על "הדרך בה לא הלכתי", בלשונו של המשורר האמריקאי רוברט פְרוֹסְט, מתוך השיר ששינַנּוּ על פה בתיכון: The Road Not Taken. שבחו של האדם בשיר ההוא מתמצה בבחירה בדרך הפחות פופולרית דווקא, ושורת הסיום של השיר – And that has made all the difference – מצביעה לא רק על ההבדל בין הגיבור לזולתו, אלא בעיקר על הערך המוסף הנזקף לזכותו עקב הבחירה האמיצה שלו. הבחירה בדרך הפחות פופולרית מעידה על הכוח שלו לעמוד מול לחצים, אופנות, היסחפות אחר העדר. ואין שום מתאם בין גיבורים שכאלה לבין חילוניות דווקא.

החירות נתונה לנו גם בתנאים הכי קשים של הקיום

כך גם לגבי הקוטב ההפוך: אין בנמצא אדם חי המאבד לחלוטין את חירותו. גם בתנאים של כלא, שיעבוד נורא, אסון טבע, מחלה קשה, חולשה קיצונית, ייאוש וחוסר ישע, מתבטאת החירות של האדם בבחירה בין מחשבה אחת לאחרת, ויש שיחילו הנחת יסוד קיומית זו גם על בני אדם פגועים בנפשם ובשכלם. שאל פרימו לוי בספרו על החיים באושוויץ (כן, החיים בלב ממלכת המוות): "הזהו האדם?" כן, זהו האדם, בשיאי שפלותו ואכזריותו, וגם בשיאי השיתוק והניוון המונחתים עליו, עדיין אדם, לעולם שונה מיתר היצורים, לעולם חופשי בפינה כלשהי ברוחו, גם אם מימוש החירות האונטולוגית שלו באותו רגע אינו יכול לשנות את מצבו בעולם. מעמדו הבסיסי כבן אנוש אינו ניתן לשינוי. "משורה משחרר רק המוות", כתב אברהם שטרן ("יאיר") בהמנון הלח"י, ואילו ז'אן-פול סארטר כתב, כי להיות אדם פירושו לשרת ב"שורות" האנושות, למצות את חובתנו להיות חופשיים, באשר אנו נדונים לחירות ממנה נשתחרר רק במותנו.

החירות אם כן היא חובה ולא זכות. כך על פי הדתות הגדולות, וכך על פי ההומניזם החילוני במיטבו. "זכויות אדם ואזרח" הן מסכת של חירויות אוניברסליות שמחייבת עבודה קשה לצורך הנחלתן לכל, קבלת עול ומשמעת עצמית במסגרת חוזה חברתי רב מגבלות שונות ומשונות. אלא שנוח לו לאדם לבעוט בכובד הראש הזה, ולאמץ תחת זאת איזו קלילות בלתי נסבלת, ילדותית, מסוכנת.

תפיסת הברית שאחרי המבול

כל מה שכתבתי כאן מגולם במונח בסיסי בתורה, "ברית". המונח הזה לא מופיע בתחילת ספר בראשית, כל עוד בני האדם הראשונים מתמודדים איכשהו עם תפיסתם את האל ככל יכול, כמשתק, כאשר הבחירה היחידה שלהם נראית להם כברירה בין ציות מוחלט לבין מרד מוחלט, כלומר, אשליה זמנית של חירות, עד שיונחת עליהם זעמו הנוקם של האל. כמו "המופע של טרומן". המונח "ברית" מופיע רק אחרי המבול, כאשר תפיסת העולם משתנה באופן מהותי. ביום השני לבריאה הופרדו המים אשר מעל הרקיע מן המים אשר מתחת לרקיע. המבול החזיר את העולם לתוהו ובוהו, למעט תיבתו של נוח, בו המשיך להתקיים סוג אחר של טבע, טבע אשר מוסדר באמצעות התרבות האנושית, טבע המונהג על ידי האדם. לאחר המבול מבטיח אלוהים לא להביא עוד מבול על העולם, אלא לקיים מעתה ואילך מציאות המאורגנת סביב מושג הברית.

במציאות של ברית, יש הכרה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר, כי האדם חופשי במהותו ומסוגל לעולל רע מטבעו. בניגוד לאשליה המודרניסטית המסוכנת מבית מדרשו של ז'אן ז'ק רוסו, כאילו האדם טוב מטבעו, מבוססת התורה (וגם ההומניזם החילוני, לטענתי!) לא על כפיית הטוב על האדם כמשהו שאין הוא מסוגל לפעול נגדו, כי אם על השארתו במצב של חירות לבחור בין טוב לרע. בלשונם הפרדוקסלית של חז"ל, "הכל צפוי – והרשות נתונה", "הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים".

האוטונומיה הדרושה למימוש הברית

כדי לממש את חירותו, זקוק האדם לאוטונומיה, לא מוחלטת כמובן, אבל מספקת. האוטונומיה הזאת מיוצגת באמצעות אות הברית, הקשת, המסמלת את ההפרדה בין המים שמעל לכיפת הרקיע (לפי אמונתם של קדמונינו) לבין המים שמתחת לרקיע. לאחר המבול מתחדשת אפוא הבריאה של העולם כולו, אלא שבני האדם היוצאים מן התיבה למדו משהו מן הצונאמי הנורא אשר חוו זה עתה. עכשיו הם מסוגלים לחיות את אנושיותם באופן מלא יותר. אלוהים מבטיח להם סדרי טבע בסיסיים הניתנים לפענוח רציונלי פחות או יותר – יום ולילה, קור וחום, קיץ וחורף, זרע וקציר – ובכך הם מקבלים שלטון עצמי כלשהו על פעולתם בעולם. לא חופש מוחלט, אלא קבלת אחריות מוסרית במסגרת המוגבלות האנושית בעולם שנברא על ידי האל וגם מושגח על ידיו. זה האל המגלה לבני האדם את עקרונות המוסר, וחונן להם דעת להתנהל על פיהם.

 או לא, שהרי הם חופשיים לבחור. ולשלם את המחיר. ולתקן.  כלומר, אם יבחרו לתקן, לעשות תשובה.  חיים במציאות של ברית הם חיים עם הטרונומיה מופנמת. אין חירות אחרת בעולם האנושי.

שבת שלום