"שמשה רבינו ומנהיגותו עוברים ניסיון קשה – סימן לבאות" | איור משנת 1970. cc: ויקיפדיה
באחד מספריו של ישעיהו לייבוביץ על פרשת השבוע הוא אומר על פרשת 'בשלח' כי "היא אמנם פרשת הגאולה…אולם זוהי גם פרשת המציאות שלאחר הגאולה". לאחר הגאולה יש שירה, אך יש גם חזרה ליום-יום האפור. פרשת 'בשלח' מביאה לנו את תיאור הנס הגדול של קריעת ים סוף בו נולד עם ישראל כעם, אך היא גם מתארת לנו את העם כקטן אמונה, המתלונן שוב ושוב ואף עושה זאת מיד לפני ואחרי אותו הנס.
דבר התורה לפרשת 'בשלח' מאת: הרב יחיאל גריינימן
במהלך הדברים אנו עדים לכך שמשה רבינו ומנהיגותו עוברים ניסיון קשה – סימן לבאות – כאשר יוצאים למסע במדבר. אנחנו רואים את משה המתפתח כמנהיג הרגיש לצורכי עמו, אך גם סובל מדרישותיהם, למשל באומרו "…מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלני"!
הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק
הרב יוסף דב סולובייצ'יק במסה בשם "גאולה, תפילה ותלמוד תורה" אשר הופיעה בספר "דברי הגות והערכה" מתייחס למשמעות מושג הגאולה וקושר אותו להיות אדם ואומה בני קול בהיסטוריה האנושית וליכולת ההבעה של היחיד ושל הציבור אל מול גורלם, בין היתר ביכולתם להתפלל. הוא אומר:
גאולה זהה… עם התקשרות ההדדית, עם התגלותה של המלה, כלומר עם הופעתו של הדיבור. בשעה שעם נוטש עולם אילם ובא לעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חירות הם. (עמ' 256)
רבים הקוראים והמפרשים שראו והדגישו את הפגם בדור המדבר, המתואר בהמשך כ"עם קשה עורף", שהתלוננו וניסו את ה' ואת משה עשרה ניסיונות במדבר, ועוד הרבה במשך תולדותינו כעם מאז. אך יש גם לראות בכך ביטוי לחירותם וכניסתם להיסטוריה אחרי תקופה ארוכה של היותם עבדים אילמים כפי שמתאר יפה הרב סולבוצ'יק במאמר שהזכרתי. יכולתנו (וזכותנו) למחות על עוול ועל מחסור הם ביטויים לחירות. שתיקה מול אי-צדק, ויתור על זכות הדיבור, זכות המחאה, יש בהם בגידה במוסר היהודי הבסיסי ביותר. ההולך בדרכו של אברהם אבינו אינו יכול לשתוק אף מול שמים, וודאי מול שלטון המתעלם מצרכי האזרח ומצוקותיו.
התפתחות בזעקה
כאשר משה פונה אל ה' בתחילת הפרשה אל מול הים ומביע את יראתם של העם אחרי שהוא השתיק אותם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", (פרק י"ד, פסוק י"ד) הוא נענה במילים של נזיפה:
"…מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו.." (י"ד,ט"ו) – באותה עת היה צורך לעשות, ולא רק להתפלל. יש כאן רמז שהיה על משה להתייחס יותר בכבוד לצעקתם. לעומת זאת כאשר הוא פונה אל ה' במרה "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה: ויצעק אל ה' .." (ט"ו, כ"ד- כ"ה) אין תשובה של השתקת תפילתו, אלא היענות לה.
יש גם התפתחות משמעותית בטיב התלונות של העם שעובר מ"סתם צעקה" בימי העבדות במצרים, אל צעקה לה', והלאה אל מחאה ממוקדת יותר בפרשתנו כאשר יש כתובת לתלונות. התהליך הזה ממשיך הלאה בפרשת יתרו בהתהוות מערכת שלטונית מפותחת יותר – על פי עצתו של יתרו – הקרויה לצרכי העם ומקלה את העומס על כתפיו של משה. שיאו של התהליך הזה מגיע אולי בספר במדבר במקרה של תלונתן של בנות צלפחד המתקבלות אצל משה כצודקות בטענותיהן בענייני ירושה, בתלונתן על אי הצדק שנעשה להן. מגיעים, אם כן לבסוף, לאישור הזכות של היחיד (ובמקרה ההוא נשים!) לומר אמת לשליט ברמתו של משה רבינו! קל וחומר שבימינו זכותנו, ואף אחריותנו לומר אמת למנהיגינו. אין דבר רחוק יותר משלטון מסוגו של פרעה במצרים, שהיה שלטון עריץ ואטום לצרכי האדם הקטן.
הרב סולובייצ'יק מצטט מספר הזוהר (רעיה מהימנא, פרשת וארא) תיאור של מהות העבדות כהעדר קול ותהליך הגאולה עם הגעת משה אל העבדים כמתן קול לעם: "כי אתא משה אתא קול…" הוא מפרש את הזוהר כך:
קודם לבואו של משה לא היה בנמצא אפילו קול בודד. תלונה לא הוגשה, אנחה או צעקה לא הושמעו…עבדים קודרים היו, נטולי-קול ואילמים…הם לא היו מודעים לצורך כלשהו…משבא משה, בא הקול לעולם… משה בהגנו על היהודי חסר הישע, שיקם את רגישותם של העבדים קהי-הרגש. לפתע הכירו כי כל הכאב, הצער, ההשפלה והאכזריות, כל תאוות הבצע וחוסר הסובלנות של איש לרעהו, רעות המה. הכרה זו הביאה בעקבותיה לא כאב חד בלבד, אלא אף הכרה בסבל. עם הסבל באה המחאה הרמה, הזעקה, השאלה הבלתי מבוטאת, התביעה נטולת-האומר לצדק ותגמול. (עמ' 259)
תיאור זה של הרב סולובייצ'יק את תחילת תהליך הגאולה במצרים דרך גילוי הקול והיכולת לצעוק ולמחות מבטא רגישות למצבם של אנשים מדוכאים ולצורך העז שלהם לביטוי סבלם כצעד לקראת מודעות משחררת, ובהמשך לקראת השחרור עצמו. מצבו של עם ישראל בפרשתנו הוא מצב ביניים עד לקבלת התורה. רק בקבלת התורה יש השלמה של החלק האלוקי בתהליך הגאולה שהחל במצרים ונמשך במדבר אחרי קריעת ים סוף. המשך הגאולה בעולם הזה תלוי בעם ובמעשיו.
השנה אנו קוראים את פרשה זו בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, שהוא גם יום יסוד הכנסת.
בחירות וט"ו בשבט
השנה אנו קוראים את פרשה זו בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, שהוא גם יום יסוד הכנסת. דברים אלו יופיעו בשבת אחרי הבחירות לכנסת, אחרי שניתנה לנו במה ציבורית לתלונותינו ואפשרות לבחירת מנהיגות חדשה למדינת ישראל. אני תפילה שמנהיגינו שזה עתה נבחרו יהיו ראויים, ושתלונותיהם של האזרחים יישמעו. בפרשתנו מסופר שהיה לעם ישראל מנהיג ראוי ששמע את תלונותיו של העם והגיב בהתאם לצרכיו במדבר, כאשר פנה אל ה' בשמעו את צעקתם למים ולמזון. בעיניי, מנהיגות ראויה היא מנהיגות הרגישה לצרכי העם ומצוקותיו, גם אחרי הבחירות. זה כמובן כולל את צרכי הגר, היתום והאלמנה! מדינה החסרה רגישות זו אינה יכולה לטעון שהיא מדינה יהודית.
רק מי שרגיש לצעקת הדל ולצרכיו של האדם – כל אדם – ראוי להנהיג את עם ישראל ומדינת ישראל היום.
הערה: אני מודה לרעייתי, דבורה ולחברותא שלי הרב מרדכי גולדברג על רעיונותיהם בהכנת דבר תורה זה.
הרב יחיאל גריינימן הוא מנהל מחלקת זכויות אדם בשטחים, שומרי משפט, רבנים למען זכויות האדם | מאמר זה פורסם לראשונה באתר של "עוז ושלום" – החוג הרעיוני מדיני לציונות דתית.
שבת שלום
