את החושך לא הצלחנו לגרש בשמונת ימי החנוכה – עובדה, עוד מעט יהיו בחירות שאינן מבשרות טוב. ובפרשת השבוע יהפכו בני ישראל השבעים לעבדים, כאשר אין כבר מי שיסדר לכל נפש יוצאי ירך יעקב פרוטקציה בארץ גושן. העלילה עוברת מסיפור משפחתי לסיפור לאומי, ממריבה בין אחים למאבק בין עמים. כמה מוכר… דבר תורה לפרשת "שמות" מאת הרב ג'רמי מילגרום
מאת: הרב ג'רמי מילגרום
הדמות המרכזית בתנ"ך הלא הוא האלוהים, ובעוד שבסיפור יוסף לא שיחק הוא תפקיד מרכזי אלא רק מוזכר פה ושם, בפרשת "שמות" יעלה ככוכב השחר קמעא קמעא, יבצבץ מהסנה ויעמוד מאחורי הנסים קטנים שיעשה אותם משה כלהטוטן, עד שיפרוץ במופע אימים בעשר המכות, בחציית בני ישראל את ים סוף ובטביעת המצרים בו.
התנתקות יוסף מהזיכרונות הקשים
יוסף אומר לאחיו לאחר שישבו אצלו במשמר שלשת ימים, "את האלוהים אני ירא", מה שמחייב אותו לשחרר עשרה מהם ולהבטיח לשחרר את שמעון לכשיביאו את בנימין. וכן על שיפרה ופועה בתחילת פרשתנו נאמר, "ותיראנה המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים," (ולהבדיל, לאברהם נאמר, "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", אמירה שתשמש מקור להערצה וחיקוי לדורות מאוחרים שטבחו את בניהם ביראת אלוהים פנטית).
כאשר יוסף התבסס במצרים ורצה להנציח את ההתנתקות שלו מהזיכרונות הקשים של ילדותו, הוא קרא לבנו הבכור בשם מנשה, "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"; בפרשתנו, אלוהים מתעורר מהאמנזיה, "וישמע אלוהים את נאקתם ויזכור אלוהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב": ובניגוד למלך החדש שלא ידע את יוסף, "וידע אלוהים. "
ומה אנחנו יודעים? בארבע שבתותיו של ינואר נקרא על עבדות מצרים ומכות מצרים ויציאת מצרים, ונרבה לספר באותה גאולה חודשיים אח"כ בסדר פסח , אבל האם נזכור כי אין כוח שיכול למנוע מעבדים מלשחרר את עצמם? חלק מאיתנו ימצא את עצמו נבעת מהתובנה שפרעה והמצרים זה אנחנו, אבל השאר יאמץ ללבו את האל האלים שהוציא את אבותינו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה אך ישכח בקלות ובלי להניד עפעף את מה שהתורה חוזרת וממזכירה: שסיפור יציאת מצרים בא לחייב אותנו לדאוג לחלשים, משום שאז היינו אנחנו החלשים.
"סיפור יציאת מצרים בא לחייב אותנו לדאוג לחלשים, משום שאז היינו אנחנו החלשים."
היציאה מסיפור משפחתי לסיפור לאומי
היציאה מסיפור משפחתי לסיפור לאומי מביאה בעקבותיה הבניית אלוהים שאיננו קשור רק להפעלת המצפון ולברכת הפריון אלא גם לאלוהים שמתייצב לימין אינטרסים צרים של קבוצה אחת מול השאר, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ דרכים אלימות בכיבושים, נישולים וקנאויות. "האחר" איננו רק שונה, הוא שונא; כל מעשיו אינם אלא תועבה וטומאה. אלוהים אינו מתגייס בספר בראשית לצד האבות נגד "האחר" – אדרבה, אלוהים מופיע לאבימלך בחלום הלילה ומזהיר אותו שהאישה שלקח היא אשתו של אברהם! כמה אירוני ועצוב שגם לאחר שהמלחמה בעבודה זרה פסקה ומצאנו את עצמנו מוקפים מאמינים באל האחד, לא הצלחנו להיפטר ממנגנונים של דה-הומניזציה של האחר.
כתינוקות אנחנו מכירים בעיקר את אמותינו. די מהר אחרי שהמשפחה מקבלת משמעות בחיינו אנחנו כבר מאמצים זהות קבוצתית רחבה יותר, אך שם נעצרת ההתפתחות שלנו. נראה לי שאפשר וצריך לפתח בחיי הרוח את התחושה והתפישה של משפחת העמים שדרכה ועמה אנחנו מתעלים על הנטייה להישען על האל הלוחם והנוקם ובמקומו מקיימים קשר עם אלוהי האהבה האחווה ושלום. במאה ה-19, כאשר יהודי אירופה המערבית יצאו מהגטו והסתפחו לחברה הכללית, הם היו מצוידים בחזון הזה, שקיבל לא רק ביטוי חילוני אלא גם דתי. בתחומי תרבות רבים כל כך אנחנו מרגישים ונוהגים כאזרחי העולם הגדול. למה לא גם בחיינו הדתיים?
אל הר האלוהים, מקום ההתגלות הראשונה בסנה, אנו תמיד חוזרים, ואל תוך אש הפחד והכאב אנחנו משליכים את זהבנו בתקווה ובייאוש. "וייצא העגל הזה" – אך לא בהכרח. עיבדו את ה' בשמחה, האמת והשלום אהבו, בקש שלום ורודפהו.
