"האבל על מותו של יוסף שבו היה יעקב שרוי שנים רבות התחלף בחיים בצילו ובקרבתו של הבן האהוב" | "הבשורה על מות יוסף", פרידריך וילהאם שכדאו, cc: ויקיפדיה
לזכרו של פנחס בלומנטל ז"ל
פרשת "ויחי" היא פרשה של סיומים, סיכומים והשלמות. היא משלימה את הסיפור האישי והמשפחתי שבספר "בראשית", לקראת המעבר החד, בשבוע הבא, ממישור משפחתי זה למישור הלאומי וההיסטורי. בתוך כך היא מביאה אל השלמתה את הדרמה הגדולה של משפחתו של יעקב הנפרשת, החל מהולדת צאצאיו ועד סמוך לאחר מותו, על שש פרשות ארוכות ונפתלות. אך טבעי הוא אפוא שהפרשה מביאה אל קצם גם את חייהם של אחדים מגיבוריה. רגעי חייהם האחרונים של שניים מהם – יעקב ויוסף – מתוארים בה; רגעי מותה של רחל עולים בה כזיכרון כאוב שיעקב נושא עמו כל חייו, זיכרון העולה בו בבואו לברך את נכדיו שהוליד לו יוסף.
מאת: הרב פרופ' יהוידע עמיר
המסורת ראתה במעשי האבות "סימן לבנים", היינו ביטוי סיפורי-אישי המבקש להעמיד את הקוראים על מאפייני יסוד של חיי עם ישראל ודרכו באמונה ובהיסטוריה. הפרשנות הקבלית אף הרחיקה לכת וראתה באבות ובחייהם ביטוי סיפורי-חיצוני למציאות הפנים-אלוהית של 'המרכבה', היינו של הספירות האלוהיות. מובן, שבכך לא ביקשו הפרשנים המסורתיים להטיל ספק בהיסטוריות של האבות ובאמינות הדיווח על חייהם ועל מעשיהם, אולם באותה מידה מובן, שרעיון זה של בחינת הסיפור האישי עליהם באמת-המידה של היסטוריה לאומית עתידית, פותח גם פותח פתח להעלאת שאלה זו. אם עניינם של האבות הוא בשמשם 'סימן' לנתבע מעם ישראל לדורותיו, אם המסופר עליהם נתון תחת עולו של אינטרס חינוכי-דתי מובנה ומגובש, כלום איננו רשאים לשאול האם אין פירוש הדבר שהמסופר עליהם אינו מתיימר לבטא מציאות היסטורית דווקא? האם אינם משל יותר מדמויות בשר ודם? ברור, שהמחקר המודרני מעצים שאלה זו ומציג את דמויות האבות כדמויות מיתיות מובהקות, מעין אבות-אומה קדמונים המגלמים באישיותם את דרכם ואת מעמדם של שבטי ישראל הנושאים את שמם ואמורים להיות צאצאיהם הישירים. המחקר מציג אותן אפוא כמי שחיו בתודעה הדתית והלאומית של קוראי המקרא – יהודים כנוצרים – לאו דווקא במציאות ההיסטורית הממשית.
בין המיתי לממשי
תהא דעתנו ואמונתנו בשאלה זו אשר תהא, נראה שיש יסוד אחד בסיפור שקשה להכחיש את ההיסטוריות הממשית שלו. נראה מאוד לומר שתיאורי מותם של האבות מבטאים נאמנה מציאות חיים היסטורית, דרך שבה התנסו בני אדם בחיים ובמוות, שבה התייחסו אל החיים ואל המוות, שבה הציבו זה לצד זה בעולמם הרגשי והרוחני את שני אלה. שהרי אחרת כיצד חובר הסיפור המתאר כך את חייהם ואת מותם של אבות האומה? כיצד ניתן היה לצפות שלסיפור זה תיקנה אמינות בעיני קוראיו? כיצד אפשר היה שהסיפור יעורר את רוחם ואת רגשותיהם של קוראיו. גם אם איננו יודעים מתי בדיוק נתחברו הסיפורים, כיצד התגבשו ומי חיבר אותם, אנו נכונים להאמין שהם מסרים לנו דבר מה עמוק ומדויק מאוד על האורח שבו פגשו בני חברה עתיקה, שאנו צאצאיה הרחוקים, את חייהם ואת מותם; מותם שלהם ומות יקיריהם הקרובים.
הפרשה פותחת בידיעה שימיו של יעקב קרבים למות, שבע עשרה שנים אחרי שהגיע למצרים. מותר להניח שהיו אלה שנים טובות ורוויות אושר. הקרע הנורא במשפחה אוחה; האבל על מותו של יוסף שבו היה יעקב שרוי שנים רבות התחלף בחיים בצילו ובקרבתו של הבן האהוב. החרדה הגדולה פינתה את מקומה לחיים שלווים ובטוחים. והנה עתה מגיע גם פרק חיים זה אל סיומו. יעקב יודע שמותו קרוב וכל מעשיו בפרשה זו נגזרים מידיעה זו. כיצד הוא יודע זאת? על כך אין הכתוב אומר דבר וכנראה אינו צריך לומר דבר. הסיפור מניח שאדם יודע ברגע מסוים בעת זקנתו שקיצו קרוב.
מצבת הזיכרון ליעקב, cc: ויקיפדיה
הראשון הנקרא אל מיטת אביו הוא יוסף. יש בכך היגיון רב. הרי יוסף הוא בעל הכוח מבין האחים. ראוי שלו תימסר הצוואה בדבר מקום קבורתו המבוקש של יעקב. ואולם, אחרי שהשביע את יוסף שיביא אותו לקבורה במערת המכפלה שבארץ ישראל, הרחק ממקום מגוריהם הנוכחי, הוא מבקש גם לברך את בניו של יוסף. והנה, כשבנו ונכדיו ניצבים למולו, אחרי שדאג למקום הקבורה הנאות לו, עולה בזיכרונו דווקא רגע מותה של רחל, אשתו האהובה, אמו של יוסף שלא זכה לגדול בקרבתה, סבתם של הנכדים העומדים עתה לקבל ברכה. "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח, ז). מה שעולה בו אינו רק עצם זכרו של מת אשתו האהובה בעת לדתה. כל שנותיו הוא נושא עמו את זכר הכישלון שנכשל כשלא טרח מספיק בקבורתה ולא טמן את גופתה בקבר המשפחתי. וכדברי רש"י על אתר: "אף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה". עתה, כשהוא חי תחת חסותו של בנה, כשהוא בא לברך לפני מותו את נכדיה, וכשהוא זוכה להבטחת יוסף שאותו אכן יקברו באחוזת קבר זו, אינו יכול אלא להעלות זיכרון כאוב זה ולהתוודות על חולשתו משכבר הימים.
ההכרה במוות ההולך ומתקרב
שלא כזיכרון רחוק זה, עצם הידיעה שהוא עומד למות, אינה נתפסת כידיעה קשה ומזעזעת. זו הכרה שקטה שמתבקשים ממנה מעשים ראויים. אחרי שברך בחום רב את בני יוסף שנולדו טרם שבה המשפחה והתאחדה, באה העת לומר דבר אל כל בניו. "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (שם מט, א). שלא כדבריו אל נכדיו, לבניו אין הוא שומר ברכה דווקא; הוא מצביע על העתיד לקרות אותם ואת השבטים שיצאו מהם, תוך שהוא מבטא יחס ערכי מובהק, לחיוב לשלילה, אל מעשיהם. חוקרי המקרא, יש לומר, רואים בטקסט זה, המושם בפי יעקב, ביטוי מאוחר המתייחס לשבטים ולגורלם, הרבה יותר מאשר אותן דמויות מיתיות קדמונות של יעקב ובניו.
תוכנם הקשה של דברים אלה חשוב לענייננו פחות מאשר הסיטואציה המתוארת כאן. ההולך למת מוקף בכל בני משפחתו. כשם שיצחק וישמעאל הצליחו להתגבר על הפירוד ביניהם ולקבור יחדיו את אברהם (שם כה, ט), וכשם שעשו ויקב שבו ונפגשו לרגע לשם קבורת אביהם יצחק (שם לה, כט), כך מתאספים כל בני יעקב – מעבר למחלוקות, לריבים ולשנאות שציינו את חייהם במשך תקופה ארוכה – וניצבים סביב מיתת אביהם הגווע. הם עומדים יחדיו ומקשיבים לדבריו עד תומם. וכשהוא מסיים את דבריו הוא נכון למות. "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (שם מט, לג).
קשה לומר מהי בדיוק המציאות המתבטאת בתיאור זה בדבר אדם ה'אוסף את רגליו אל המיטה'. קל יותר להבין את התודעה המתבטאת באמירה שהמת 'נאסף אל אבותיו', שחיו לפניו ומתו זה מכבר. לא מדובר כאן ב'עולם הבא', רעיון שהמקרא אינו מכיר אותו; האבות המתים מצויים בזיכרון אלה החיים היום ורואים עצמם כממשיכי השלשלת, כבנים ההולכים בדרך שהתוו דורות עברו.
רגע של צער ושל אבל
רגע הפטירה הוא רגע של צער ושל אבל. כאן מובע הדבר בסיפור על יוסף ה'נופל' על פני אביו ופורץ בבכי. חשובה עוד יותר ההתעסקות במת. מכיוון שמדובר במצרים, היא כוללת חניטה וימי אבל; כך לגבי יעקב וכך לגבי יוסף, שעל מותו מסופר פסוקים אחדים אחר כך. מכיוון שמדובר בעברים ובמשפחת בני אברהם יצחק ויעקב, עומד במרכז ההתעסקות במת מילוי הבקשה להיקבר במערת המכפלה; לגבי יוסף יתרחש דבר זה רק באותה שעה רחוקה שבה "אלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם נ, כד). אולם למרות שמדובר באבל ובקבורה הסיפור אינו רווי צער, התחושה העלה ממנו אינה של אובדן, אלא דווקא של השלמת דרך ושל הנחלתה לדורות הבאים. מי שעמדו סביב מיטת אביהם כשנשא את דבריו האחרונים ואסף אחר כך את רגליו, בשלים להתמודד עם אתגרי המחר שמזמנים להם החיים. זהו היסוד בסיפור, שעלינו להניח את ההיסטוריות שלו. כך, פחות או יותר כמסופר כאן, סיימו אנשים את חייהם; כך, פחות או יותר כמספור בסיפור, המשיכו אנשים את חייהם לאחר שליוו את ההולכים אל מותם ונפרדו מהם. כשחוּבר הסיפור הזה – כך חיו ומתו, כך נשקו חיים למיתה ומיתה לחיים.
אנו איבדנו הרבה מיכולת זו. עם התפתחותה של החברה המודרנית, עם התפתחות הרפואה והשתכללותה ועם התפוררותה של המשפחה המורחבת – איבדנו הרבה מן ההבנה היסודית שהמיתה היא חלק מהחיים, שחיים לאמתם פירושם גם להיאסף מפעם לפעם סביב ההולכים אל מותם. אנו מפחדים מן המוות, מנסים להסתיר אותו, קוברים אותו הרחק מחיינו בבתי חולים ובבתי זקנים, מקפידים שילדינו לא ייחשפו לו. הרבה ברכה יש ברפואה המודרנית ובמוסדות הרפואיים והסיעודיים שפיחתנו; הרבה תוחלת חיים הם מוסיפים לנו. אולם הניסיון להסתיר את המוות ולהיסתר ממנו, הניזון מקיומם, אינו רק חסר תוחלת ושקרי; הוא גם מסוכן ובלתי מוסרי. הוא שקרי משום שהמוות נוכח בחיינו בין אם נשכיל להישיר מבטנו אליו בין אם לאו. ככל שנרבה להסתירו ולהיסתר מפניו כך ייראה לנו מאיים ודמוני יותר. הוא בלתי מוסרי משום שמשמעו שאנו מפקירים את ההולכים אל מותם ומותירים אותם לבדם, פיסית, נפשית ורוחנית, דווקא ברגעי החיים שבהם אנו מצוּוים להיאסף סביבם, להיות עימם, להקשיב לקולם ולנאקתם. מוות לעת זקנה, מותו של אהוב בטרם עת – כל אלה קוראים לנו להיות נוכחים בעת שהחיים מתקרבים אל מותם לא פחות מבעת האבל, לאחר שהמת מונח לפנינו.
גם את זה מבקשת הפרשה ללמד. היא מבקשת ללמדנו להיאסף סביב מיתת האדם החי, שרגעיו ספורים. היא מבקשת ללמדנו להקשיב לדברי ההולכת אל מותה, לרגשותיה, למאוויים שלה. היא תובעת מאתנו להיות נוכחים, להושיט יד, לשוב אל "החסד והאמת" שפעם ידעו בני האדם להעניק באורח טבעי מובן מאליו. מי שידע לחיות כך את חייו, ידע שאהב באמת, שמילא את חובתו; מי שתדע לעשות זאת תוכל לקוות שבבוא יומה יימצא בה הכוח לומר בהשקט ובבטחה את דברה האחרון ויימצאו לה אוהביה שיהיו עימה באותם רגעי קדושה אחרונים, שבסופם תאסוף את רגליה ותיאסף אל אימותיה.
—
פרשת השבוע "ויחי" מפי רבקה שוחט נכתבה ע"י הרב פרופ' יהוידע עמיר, פרופסור למחשבת ישראל בהיברו יוניון קולג' וחבר הנהלה. להאזנה.
