|ה"ויגש" שעשה יהודה בא לאחר אמירה חד משמעית מהמִשְׁנֶה למלך מצרים, איש רם ונישא שעל פיו יישק כל דבר – הלא הוא יוסף – שרק מי שנמצא הגביע באמתחתו יהיה לו לעבד, דהיינו בנימין, השאר מוזמנים לחזור לאביהם" | יוסף מתוודע לאחיו, ציור של פטר פון קורנליוס (1816/7) | cc: ויקיפדיה
פרשת "ויגש" מביאה לנו הזדמנויות לשבת סביב השולחן ולדבר. הרבה מירה רז יוצאת למסע בעקבות סיפור יוסף אל נקודות אחרות בתנ"ך שבהן נדרשו לגשת אחד לשני, ולבצע שיחות ישירות מלב, אל לב. דבר תורה לפרשת "ויגש".
הרבה מירה רז
יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה.
ה"ויגש" שעשה יהודה בא לאחר אמירה חד משמעית מהמִשְׁנֶה למלך מצרים, איש רם ונישא שעל פיו יישק כל דבר – הלא הוא יוסף – שרק מי שנמצא הגביע באמתחתו יהיה לו לעבד, דהיינו בנימין, השאר מוזמנים לחזור לאביהם. בהעזה גדולה, כנגד כל הסיכויים ניגש, כלומר מתקרב, יהודה אל "הלב האטוּם" ומשמיע דברים שבעצם כבר נאמרו ע"י האחים אלא שעתה סובב כל נאומו סביב דמות האב. אותו אב שסֶבֶל גדול הִשׂיגו בגלל תרמית בניו, הוא עתה לב ליבו של נאום הגנה והצלה למען לא יסבול שוב בגלל אובדן של בן אהוב:
יט אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר: הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב, אוֹ-אָח. כ וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. כא וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, הוֹרִדֻהוּ, אֵלָי; וְאָשִׂימָה עֵינִי, עָלָיו. כב וַנֹּאמֶר, אֶל-אֲדֹנִי, לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו: וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת. כג וַתֹּאמֶר, אֶל-עֲבָדֶיךָ, אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אִתְּכֶם–לֹא תֹסִפוּן, לִרְאוֹת פָּנָי. כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד-לוֹ–אֵת, דִּבְרֵי אֲדֹנִי. כה וַיֹּאמֶר, אָבִינוּ: שֻׁבוּ, שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. כו וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת: אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ–כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי, אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד, מֵאִתִּי, וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו, עַד-הֵנָּה. כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן–וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה, שְׁאֹלָה. ל וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר, אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ, קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. לא וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר–וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן–שְׁאֹלָה. לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר, מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים. לג וְעַתָּה, יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר–עֶבֶד, לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם-אֶחָיו. לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.
בדברים אלו מפרט יהודה, כפי שלא נאמר קודם, כיצד הגיב האב על מות יוסף ועד כמה התאבל עליו שעל כן אי אפשר בשום פנים ואופן לגרום לו שנית צער כזה, הוא פשוט לא יחזיק מעמד וימות. מה שקורה לאחר מכן מזכיר לי את תיאור הבריאה של האור ביום הראשון:
א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק….ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה.
בתחילה: "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" – זוהי תחושת העוול שעושה השליט המצרי לאחים ולבנימין שבוודאי לא גנב את הגביע של יוסף. הם תוהים ובוהים על מה שעובר עליהם ויהודה נדרש לתעצומות נפש שיבואו ממעמקיו כדי לגשת אל השליט המצרי ההחלטי, כשהכול ניראה אבוד.
"וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" – זה מקביל למילה "אֵלָיו" מהכתוב: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה…" לכאורה המילה 'אליו' מיותרת. אפשר היה לומר: "ויגש יהודה ויאמר…" ברור מן ההקשר שהוא ניגש ליוסף. אלא אפשר לומר שהמילה "אליו" מכַוֶונֶת 'אל עצמו" כלומר שיהודה – לפני שעשה "ויגש" אל יוסף, ניגש אל עצמו פנימה, אל אותה רוח אלוהים שבקרבו, שתמיד מרחפת על פני מעמקינו (מים מסמלים רגשות עמוקים ונסתרים). היא אינה סטטית אלא תמיד מבקשת להשפיע ולהיגלות, ואז כפי שקרה בבריאה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר." כך גם בפרשתנו במילים נברא האור שגירש את החושך. במקום הפירוד בא החיבור, במקום ניגודים קשים באה אחדות הניגודים.
הפועל לגשת והפעולה של בריאת אור
מדוע נבחר דווקא הפועל "לגשת" כדי לברוא את האור? הנה לפניכם עוד שלוש מקומות בתנ"ך שפועל זה כתוב בהקשר של רצון עז לצדק, לאמונה ולמודעות של טוב:
- במעשה סדום ועמורה – כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. (בראשית פרק יח)
- בסיפור דוד וגולית – "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט–וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי. מא וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו. מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ: כִּי-הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה. מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת…..מה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. (שמואל א' יז)
- אליהו ונביאי הבעל – כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים–אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר. (מלכים א' יח)
בשלושת הסיפורים הללו, אברהם, דוד ואליהו – לא נרתעים מלגשת, מלהתקרב אל מה שנראה דווקא הכי לא מובן, הכי חסר סיכוי, או הכי קשה לשינוי. אבל דווקא ההתקרבות יוצרת גישה חדשה של חיבור. המילים הנאמרות בהתקרבות, מתוך רצון כן ואמיתי להביא לשינוי חיובי, יש להן עוצמה גדולה יותר. האם אין זה העיקרון הבסיסי של היחסים שכה מרבים להזכירו – צריך לשבת סביב השולחן ולדבר, צריך לתקשר, צריך לגשת אחד אל השני, שיחות ישירות, מלב אל לב, גישה שמביאה אור. נזכור מפרשה זו שאם נעשה "ויגש" באמת (!) נשמע גם "גשו אלי".
לסיום, לא תאמינו, כדרכי, בדקתי בתכנת –מחשב של גימטריה בתנ"ך וביקשתי לדעת האם למילים וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק יש פסוק בתנ"ך שהוא בעל אותו ערך מספרי, ולא תאמינו מה יצא? הנה לפניכם:
לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר (תהלים פרק קג 9 ) = 869
בתהילים זוהי תכונה של האל, הלוואי שיתדבקו בה כל בני האדם.
וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק = לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר = 869
שבת שלום
הרבה מירה רז
