אשת פוטיפר תופסת בחולצת יוסף | cc: wikipedia | Joseph and Potiphar's Wife, by Guido Reni 1631
כוח פוליטי והטרדה מינית הינם צמד מוּכּר באמצעי התקשורת בימינו. אולם לא כל שבוע פוגשים את התערובת המסריחה הזו בפרשת השבוע בתורה ("וישב"). עוד יותר נדיר הוא, גם בעיתונות וגם בתנ“ך, מקרה של אשה הממנפת את מעמדה הפוליטי על מנת לנצל לרעה גבר ולהטריד אותו מינית. אך זה מה שמוצאים בסיפור אשת פוטיפר בפרשה שלנו.
אשת פוטיפר נשארת עלומת שם בסיפור שמאחורי הגעתו של יוסף לבית הסוהר כאסיר (בר‘ לט, א-כ). האנונימיות שלה היא סימן מובהק המעיד על תלותה במשֹרתו הרמה של בן-זוגה כמקור הכוח והיוקרה שלה. כאשתו של גבר בעל כח, היא יכולה לחולל עניינים, להזיז דברים. בלעדיו היא חסרת-אונים. אולי דווקא התלות שבין מעמדה למעמד בעלה והתסכול שבמצב הזה הם הגורמים שמביאים לגישתה הכל כך ישירה והבלתי-מתפשרת בהתייחסותה לנער הנאה (המשרת כראש לשכתו של בעלה). ”שִכבה עמי!“ היא מפצירה בו פעמיים. בפעם השנייה נשמעות המלים יותר כצו מאשר כבקשה, כשהיא תופסת אותו בבגדיו.
הערמה שלאחר הבריחה
אשת פוטיפר נשארה עומדת לבד, בגדו של יוסף בידה, לאחר בריחתו ממנה. היא מדברת עכשיו בנימה מחושבת וערמומית יותר. בפנייה ל”אנשי ביתה“ (לא ביתו של בעלה!) היא אומרת: ”ראו, הביא“ֹ – המשרתים בבית בוודאי כבר הורגלו לדרך זו, חסרת כל חיבה, בה מדברת אישתו של פוטיפר עליו בלי לטרוח להזכיר את שמו – ”הביא לנו איש עברי לצחק בנו.“ הפועל דו-משמעי ומדוייק בבת אחת: האיש העברי הזה גם עושה צחוק מאיתנו וגם מאיים עלינו מינית.
היא כבר מחלקת את העולם לשני מחנות: ”הם“ מול ”אנחנו“. היא כבר מכנה את מי שהיא מאשימה בנסיון לאונס בכינוי אתני אשר, למרות היותו נכון מבחינה עובדתית, משמש בעיקר ככינוי בוז. יוסף הוא הזר, לא ”אחד מאיתנו“, היא מכריזה. כמו גברים זרים בכל מקום ובכל זמן, מרחף מעליו ענן כבר של חשד: גבר אלים, בעל יצר מיני היוצא מכלל שליטה. אנס. ועל מי הוא מאיים, לדברי אשת פוטיפר? עלינו, שהרי היא אומרת עליו שהוא בא ”לצחק בנו“ ולא ”לצחק בי“.
פיברוק עלילת אונס כנשק של האליטה
בספרו המעולה על תולדות הפרשנות לסיפורי בית פוטיפר, מציין פרופ‘ יעקב כדורי (בשמו הקודם, ג‘יימס קוגל) כי פרשנים קדומים הבינו את המלים האלה של אשת פוטיפר כקריאה לנשים העובדות בביתה להפגין סולידריות איתה, גם מעבר לפער המעמדי בינה לבינן. "אם עליי הוא מהווה איום", היא מרמזת להן, "הרי עליכן, משרתות משועבדות, על אחת כמה וכמה."
כאשר בעלה חוזר מיום עבודה מייגע, היא מספרת לו אותו סיפור מפוברק על היחלצותה מנסיונו של יוסף לאנוס אותה. אותו סיפור, אבל בשינויים משמעותיים. במקום ”איש עברי“, התוקף (כביכול) מכונה ”עבד העברי אשר הבאת לנו“. שימו לב על מי נמתחת הביקורת עכשיו, מי נחשב אחראי לכל המצב! (התכסיס הרטורי מזכיר לנו את דבריו של אדם הראשון בבר‘ ג, יב, העונה על שאלתו של ה‘ לאחר שנתפס בחטאו, כשהוא מסביר: ”האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ…“ ובכך מאשים את השואל בגרימת החטא.) הסכנה המתוארת בדבריה כאן אינה שבא ”לצחק בנו“ אלא ”לצחק בי“, באשתך הצנועה והנאמנה, כביכול. אותי הוא ניסה לתקוף ולא רק לעשות צחוק מכולנו ומן הכבוד שלנו.
הטחת האשמות על בסיס אתני והפיכת אדם לשעיר לעזאזל – אלה הן אסטרטגיות ידועות לשמצה העומדות לרשותה של אליטה לחוצה הדואגת שהיא עומדת לאבד שליטה. האשמת הקרבן היא תכסיס קלאסי בעל תוקף מוּכּר, המשרת את המתעלל המתוסכל (או זה שנתפס). בסיפורנו בתורה, הכוח האלהי הבלתי-נראה מוביל את האירועים לסיום רצוי: יוסף עולה מבית הסוהר למשרה רמה ומציל את חייהם של בני משפחתו. אולם בימינו, כשהאמונה בנצחון הטוב על הרע נעשתה רעועה, מי יקום לעשות את עבודת ה‘ למען קרבנות ההטרדה המינית והאפלייה האתנית?
