“ביום חמישי האחרון הרסו בולדוזרים את "בית ערביה" בענתות בפעם השישית” || Bulldozer 307 By chefranden cc: flickr
ביום חמישי האחרון הרסו בולדוזרים את "בית ערביה" בענתות, בפעם השישית. ביום רביעי כוחות הביטחון הרסו שני בתים בדיראת. דיראת הינו כפר שעתר לבג"ץ באמצעות רבנים למען זכויות אדם נגד התכנון המפלה בשטח C שכולל רצף הולך וגובר של הריסות. בשבוע האחרון היו גם הריסות בעלאווייה, א-תור, אין אל חלווה, אבזיק, נבי סמואל ועוד. הרב אריק אשרמן מנסה למצוא היגיון בתוך גלי ההריסות של כוחות הביטחון, כחלק מהפתיח לפרשת השבוע "חיי שרה".
מאת: הרב אריק אשרמן
משפחת שווארמה בענתות בנו ללא אישור בנייה. אך קודם לכן הם הוציאו סכומים גדולים של כסף ונקטו בכל האמצעים בכדי לקבל את אותו אישור בניה, הם היו מוכרחים לבנות בלי אישור. אין שום סיבה תכנונית, חוקית, ביטחונית או סיבה שתצדיק את אי מתן אישור הבנייה. הסיבה היחידה היא שצה"ל, שהוא המפקח היחיד על תכנון עבור פלסטינים בשטח C, מקשה על השגת אישורי בניה עד כי התהליך הופך בלתי אפשרי.
אני מקשר זאת לעובדה שבתאריך ה-19.11.12 בשעה 09:00 השופטים רובינשטיין, מלצר ויצחק ישמעו את העתירה לבג"ץ שעו"ד נטע עמר ואני התחלנו לעבוד עליה ב-2004. טיעונים רבים ישמעו באותו היום. אנחנו נדבר על באופן ברור על אפליה ברורה, על העיקרון המובן מאליו שלאנשים/נשים צריכה להיות מילה בהחלטות המשפיעות על חייהם. אנו מקווים להוכיח כי שאלת התכנון וחוסר הייצוג הינה הרסנית לחברה הישראלית. מנקודת מבט של זכויות אדם ויהדות, קשה לתאר עתירה צודקת יותר או דוגמה מובהקת יותר של דיכוי זכויות האדם גְּרֵידָא. בפרשת השבוע תמצאו הזמנה לחלוק איתנו את מחשבותיכם.
הסיבה העיקרית לעתירה היא הבולדוזרים. כאשר אכנס לאולם בית המשפט העליון, פניהם של סלים ערבייה וילדיהם (הילדים אף חזו בהריסות ביתם בפעם הראשונה בשנת 1997) יהיו כטוטפות נגד עיני.
והם לא יהיו היחידים. המדרש לפרשת השבוע "חיי שרה" מלמד אותנו על המחיר שגובה הטראומה. אנחנו לומדים ששרה מתה מהתקף לב, אחרי שגילתה שאברהם כמעט העלה את בנו לעולה.
"אין מראה יותר קשה מילדים שחוזרים לביתם ומגלים שהוא נהרס" || בית משפחת ערביה בענתות אחרי ההריסה ||| Beit Arabiya demolished, Anata, West Bank, 5.11.2012 cc: flickr || Photo by: Ryan Rodrick Beiler/Activestills.org
הרס בית משפחת ערביה עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית. כשהבית נהרס, גם המשפחה נפגעת. לעולם לא אשכח את החרדה על פני המשפחות שישבו על גבי מזוודות וצפו מהחלון כל בוקר בחרדה. לא רוצה לזכור מה קרה להן, כשגילו שהבית שלהן מוקף בחיילים ודחפור התקרב.
לעולם לא אשכח את הילד בן השש ששאל את הוריו, "אם יבואו להרוס את הבית שלנו שוב פעם, האם אפשר להציל לפחות את האופניים שלי?" עד היום, יש לי מין פלאשבאק טראומטי, בכל פעם שאני שומע את הצלילים של מקדחה פניאומאטית.
המורשת של שלושת מייסדי רבנים למען זכויות אדם
ב-19.11.12 באולם בית המשפט העליון יהיו חקוקים על לבבי גם רבנים. מדובר בשלושה רבנים ממייסדי רבנים למען זכויות אדם שחסרים לי יותר ממה שאוכל לבטא. הרבנים בן הולנדר ז"ל, הרב מקס ורשבסקי ז"ל נכחו בזמן שבית משפחת שווארמה נהרס בפעם הראשונה. הרב הולנדר אמר לי אז שהצפייה בהריסה הייתה אחד מהימים הקשים בחייו. על אותו משקל, ועל אותו משקל הוא גם אמר, שבניית אותו בית מחדש הייתה אחד הימים הטובים בחייו. בנותיו של הרב ורשבסקי ניסו להזיז אותו מהר, כאשר כוחות הביטחון ירו והכדורים שרקו מסביבו. אך הוא לא רצה לזוז. ואמר בפשטות: "זה המקום שבו אני צריך להיות".
במשך השנים היו במזכירות שלנו ויכוחים רציניים לגבי אי ציות אזרחי, ומי יכול לאשר פעולה בשם שומרי משפט. בפגישה אחת כזו הרב דוד פורמן ז"ל קם ואמר: באופן כללי, אי ציות אזרחי דורש אישור מוקדם. אך מאוחר יותר הרב פורמן תיקן ואמר, שהמדיניות של הרס הבתים של הממסד הייתה כל כך מרושעת, שאין צורך לאישור מוקדם לאי ציות אזרחי.
ב-2004, כאשר הקמנו את המחלקה המשפטית שלנו הבנו שקיימת שיטה כוללת של דיכוי. לא יכולנו להפסיק את חילול השם שמתרחש בהריסות (על רקע אי מתן התרי בנייה). לא יכולתי להמשיך לעמוד בפני דחפורים, או לבקש מעורכי הדין שלנו להציל את הבתים באופן פרטני. ובכדי להילחם בשיטה של הדיכוי, ביקשנו לנצל את חוסר הייצוג של הפלסטינים במוסדות השלטון הישראליים. ישראל לא יכולה לדרוש מהפלסטינים להרוס את ביתם, כאשר הוא נבנה ללא היתר, כשלאותם הפלסטינים אין ייצוג בבתי המשפט, בוועדות התכנון ובשאר המוסדות. ומאידך לא יכולנו להסכים עם אותו מצב "חוקי" כביכול, שבו לא נותנים היתרי בנייה לפלסטינים והמשפחות נאלצות לבנות ללא היתרים.
על פי בקשתנו, עמותת "במקום" -מתכננים למען זכויות תכנון, הכינה דו"ח מקיף על הנושא בשטח C. עורכות הדין במחלקה המשפטית שלנו החלו לעבוד על עתירת התכנון בשטחי C. רק לשם סִבּוּר אֹזֶן בשנת 1996 הגשנו עתירה מנהלית גם בנוגע לתכנון במזרח ירושלים, אבל התושבים בחרו למשוך אותה, כאשר העירייה איימה בהגדלת מספר ההריסות בעיר (במידה ולא נמשוך את העתירה).
לתת לפלסטינים קול
חשבנו לדרוש שינויים בתהליך התכנוני של המנהל האזרחי (הגוף הצבאי האחראי על תכנון בשטחים הכבושים). בסופו של דבר הגענו למסקנה הדומה לדברי הרש"ר הירש, שהזהיר שנפשע במידה ונשאיר בידי בעלי הכוח את ההחלטה איך לעשות צדק עם החלשים. אין מצב שהמנהל האזרחי יתכנן באופן הוגן עבור הפלסטינים שאין להם קול על שולחן הדיונים בהחלטות הקובעות את גורלם. בישיבה אחת, קצין בכיר במנהל האזרחי אף הודיע לנו שאין להם את הכלים לתכנן עבור פלסטינים. ידענו שזה לא יהיה פשוט לבקש בקשה כזו, אבל אנחנו לא ארגון שנרתע מלשאוף הכי גבוה, כאשר אנו יודעים שהצדק בידינו. במקום לבקש מהמנהל האזרחי לעשות שיפורים, אנו דורשים באופן חד וחלק לחזור למצב שהיה לפני שנת 1971. בזמן ההוא ישראל עדיין לא ביטלה את ועדות התכנון המחוזיות ומקומיות. כמו שהוסכם בהסכמי אוסלו, הגיע הזמן שתכנון עבור ישובים פלסטינים יחזור לידי ידיים פלסטיניות.
המאבק לצדק מתרחש לא רק בספֵירות של בית המשפט העליון ועל כן נעשה מאמצים רבים בחודש הקרוב בכדי להפיץ את הנושא בקרב הציבור. בהמשך הפרשה יש קול קורא למאמרים בנושא היעדר ייצוג בתהליכי קבלת החלטות. וב-13 לחודש נובמבר רבנים/רבות יצאו לבקר באחד הכפרים שעותר לבג"צ ביחד אתנו (על כך שהוא סובל מהיעדר זכויות תיכנוניות). ננסה גם להזמין אנשי/נשות רוח מוכרים/ות , אך יש חשיבות לאמירה רבנית חזקה. בדומה למה שכתוב על הכרזות שלנו: הריסת בתים = רמיסת התורה.
רבותינו לימדו שעלינו לסיים במילים של תקווה. קשה לי לעשות את זה עד אשר נסיים את הפגע הזה של הריסות בתים. בכל אופן, פרשת השבוע "חיי שרה" מלמדת אותנו שהתפייסות אפשרית לאחר טרגדיה. יצחק וישמעאל קברו ביחד את אביהם המשותף. בהמשך ספר "בראשית" אנחנו נחפש פיוס אך ללא טרגדיה. בספור של פרשת השבוע שעברה, שבו אברהם מתווכח עם אלוהים "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" מלמד אותנו שצדק יכול להתחולל, רק כאשר אנחנו דורשים צדק מהשופטים היושבים בדין.
שבת שלום
הרב אריק אשרמן
