הרבה אריאלה גרץ ברטוב תוהה מדוע שרה הייתה צריכה להוציא מהמעגל המשפחתי את הגר וישמעאל. מתוך כך, היא שואלת שאלות על זהות, הן באופן יחידני והן באופן הקולקטיבי, כחלק מבניית החברה הישראלית. דבר תורה לפרשת "חיי שרה".
מאת: הרבה אריאלה גרץ ברטוב
אישה מקנאת/ דליה רביקוביץ
חריצים נצנצו בחלקת צווארה
מקנאה וחרון קנאתה נבללה
כל גבעול בגינה כצמחי קיקיון
כל שיר באוזניה כרחש קללה.
שנתה נדדה ולבה נאטם
עיניה דלוחות מחשד ושנאה.
לפתע אמרה לו שרה: אברהם
גרש מביתי את הגר ואת בנה.
ובבוקר ההוא עם הנץ החמה
גורשו אם ובנה וצפחת המים
ומאז לא חדלו מלחמות על העיר
צעיר מכה בכור והבכור יך צעיר.
ידה לבצק היא שלחה כתמיד
ולפתע שטפוה דמעות עיניים.
תשעים שנות חייה נתנו בה סימן.
הלבין השער וחלשו הידיים.
מי יגונן על בנה הקטן
כשיגיע יומה לבית עולמים
ומה יהיה על יצחק היתום
בין הגר הפורחת
כפרי בבוסתן
ועמה ישמעאל
אהובי אברהם
רוב המפרשים מתייחסים לשרה כאשה שולטת. שמה של שרה נדרש על ידי רש"י כך: "כמו שרה לשון שררה" (רש"י בראשית י"א; כ"ט) ואכן קשה להתייחס לגירוש הגר וישמעאל על ידי שרה בסלחנות. אבל בל נשכח שאלוהים עומד מאחורי שרה: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ ." (בראשית כ"א י"א). נדמה מהכתוב שאם זה היה תלוי רק באברהם בלבד הוא לא היה מגרש את הגר וישמעאל אך אלוהים מגבה את התנהגותה של שרה ואף מבטיח הבטחות פיצוי להגר וישמעאל. בהמשך מלאך אלוהים אף מתגלה להגר. מה שמעיד שאלוהים הנו שותף בתוכניות של שרה.
שרה והבן החורג
לדעתי, שרה (שקנאתה רבה, כיון ששפחתה מקלה בה וישמעאל מצחק לה) חָרֵדָה לעתיד בנה. כפי שמשתמע בשיר של רביקוביץ, שרה חוזה תסריט עתידי, שבנה יישאר יתום. הוא יהיה הבן החורג ביחד עם האם החורגת הסטריאוטיפית והרעה. דאגתה לבנה, לעתידו ולשם שלה עצמה הם אלו המעבירים את קנאתה וחששותיה על כל הגיון.
דליה רביקוביץ מאירה באור אחר את דמותה של שרה אימנו. השיר של רביקוביץ', בייחוד סופו מראה שמנקודת מבטה של שרה לא היתה לה ברירה אחרת. זה או יצחק או ישמעאל. או היא או הגר.
עדי צמח כותב (במאמרו זהות עצמית כיצירת אומנות – הליקון מספר 5 חורף 1992): "דיוקן אנושי איננו רק שאלה של מהות, אלא גם שאלה של מידה. אנשים עשויים "להיות יותר" או "להיות פחות" ועלינו לשאול ביחס לאדם לא רק מהו, אלא גם "כמה הוא." יש בבני אדם דרגות של הוויה וישנם אנשים הקיימים יותר מאנשים אחרים. התפישה של מידת הויה יתרה או פחותה היא אריסטוטלית במקורה. אריסטו גרס, שכמו לכל דבר בעולם גם לבני אדם יש "הארטה" שלהם – כלומר לכל בני האנוש יש את ההצטיינות המיוחדת להם."
האחרוּת של הגר
הגר כשמה כן היא. גרה אצל אברהם ושרה בביתם. ולמעשה משמשת כאן כגרה, כאחרת, זו שצריך אותה לבניית הזהות העצמית, להבדיל אותה כדי לבנות משהו אחר. האם עבור היהודים הגדרת הזהות העצמית חייבת לעבור דרך הגדרת האחר? האם קשה לנו לוותר על האחרים שלנו?
לפני כמה שנים, חברה חילונית שלי רצתה להתחיל לשמור שבת והתחילה לשאול אותי על פלטה ומיחם מים ועד מתי אפשר לבשל בערב שבת? מצאתי עצמי אומרת לה: עזבי בשביל מה את צריכה את הבלגן הזה, את הסיבוך הזה. בואי תמצאי דרכים אחרות לשמור שבת. ואני זוכרת את התחושה החזקה שלא רציתי שהיא תיהפך להיות כמוני. רציתי אותה כמו שהיא אחרת ממני , מנהלת אורח חיים אחר ממני.
הרב קוק כותב על בקשת האני העצמי (בספרו אורות הקודש בעמודים קמ – קמא): "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה."
האם ללא האחר יש לנו זכות קיום? האם ללא האחר אנו ברי הגדרה?
לפי המקרא, חז"ל, הרב קוק והפסיכולוגיה התשובה היא לא. ואני רוצה לשאול האם באמת לא היתה לשרה ברירה?
אני בוחרת לראות כאן מהלך של חז"ל שהעניקו לשרה, פרשה על שמה והיא האישה היחידה שזכתה לכך. המהלך קשור לתהליכים של עיצוב זהות עצמית ולאומית. אולי שרה הבינה שרק מי שיש לו זהות עצמית חזקה ומפותחת יכול להסתכן ולקחת חלק בחיים משותפים. ובסיטואציה שהיא והגר ואברהם היו נתונים בה היא לא הרגישה בטחון בזהותה ובזהות של בנה כיורשים שמהם אמור להיבנות עם. ומתוך כך היא הבינה שיש צורך בהפרדה בין הבנים כדי שכל אחד יוכל ללכת לדרכו ולבנות את זהותו.
מה היה קורה אם שרה לא היתה מגרשת את ישמעאל?
שרה היתה מגדלת את שני בניה בחיקה. הגר היתה אומנת את הבנים. אולי אברהם לא היה נדרש לעקוד את יצחק? אולי זהותינו היתה נבנית אחרת, אולי היו נחסכות לנו הרבה טראומות לאומיות שכבר נמצאות בד.נ.א שלנו ואת הנעשה אין להשיב.
מה כן אפשר לעשות?
ההיסטוריה שלנו רצופה אין ברירות. האם כאן בישראל החופשית והחזקה עדיין אנחנו במצב של אין ברירה? אחת הבעיות הקשות שלנו היום בחברה הישראלית היא שהזהות היהודית איננה ברורה ובטוחה לאנשים כחלק מזהותם העצמית והלאומית. בשל מחסור בחינוך, בשל חוסר קאנון משותף ומוסכם יש את המרכיב החסר, זהותנו היהודית חוצה מגזרים. נדמה לי שאחת הסיבות ממנה נגרמות עוולות רבות כלפי האחרים החיים במדינתנו היא תוצאה של מחסור בזהות עצמית יהודית, כזאת שאיננה רק מגזרית או מגדרית. חינוך נכון יעזור ותוכניות כדוגמת "מסכת העצמאות" מטעם אגף החינוך של רבנים למען זכויות אדם, שאותה אני זוכה ללמד במכינת חנתון, יעזרו להעברת מסרים של בניית זהות בהבדלים ובשוני מהאחר אבל לצדו וללא גירושו, ללא הנמכתו והשפלתו.
הלוואי ונוכל להשכיל ולחנך לזהות עצמית יהודית ייחודית ושונה בעלת קבלה עצמית וקבלת אחרים במקביל. והכי חשוב שנחנך לכך שאנו לא מושלמים. ושעם נבחר זה לא אומר עם שעולה על אחרים שאם אותו בחרו אז האחרים הם סוג ב'. אלא שבחירה וסגולה הן חלק מהתכונות שלנו, מהזהות שלנו, כדי להעביר בעבר את המסר של אל אחד בעולם. והיום לדעתי, בכדי להעביר את המסר של אלוהות משתנה, מתפתחת ומשותפת של בני אדם עם האל האחד ביקום. ללא התנשאות ושנאה לאחרים. ברגע שנוכל לראות את הנבחרות כחלק מזהות ייחודית שלנו כעם כמו שתכונה אחרת מייחדת עם אחר, רק אז נוכל לקבל את האחר.
