המעברה מציגה: הפגנת סוכה על גלגלים שנעמדה אל מול סוכת ראש הממשלה בדרישה לדיור ציבורי לכל. צילום: הרב אריק אשרמן
לחשוף פינת סכך ופנייה לנעמת
הרהורי סוכות תשע"ג על גזילת תקווה והזכות לקורת גג
***
האסיף הרוחני שלנו
הרב אריק אשרמן
חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו" ואנו מצווים/ות להיות שמחים/ות. לשם כך, בחג האסיף הזה אני מצרף אחרי ההרהורים שלי את רשימת "האסיף הרוחני" השנתי. (במייל, שלחנו את ההרהורים ואת רשימת האסיף ביחד. באן באתר, הם בנפרד. א.א.) היו מאז ראש חודש אלול עסקנו בחשבון נפש ובביקורת עצמית נוקבת. אני מקווה שגם הצלחנו להתחיל בעבודה הקשה להשתנות באמת, גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. אם כן, מגיע לנו גם סיפוק מהצלחותינו ומהדברים החיוביים במדינתנו.
יחד עם זאת, אנו למדים שגם אחרי יום הכיפורים, ועד הושענה רבה (יום השביעי של סוכות) ניתן לשנות את דינינו לשנה החדשה. לפיכך, הייתי מועל בתפקידי אילו לא ניצלתי את הרהוריי אלה לפנייה נוספת. בראש השנה כתבתי על זכויות האדם של הפלסטינים ולקראת יום כיפור התמקדתי על פליטים מאפריקה. כעת ברצוני לפנות פנימה, להתבונן בסוגיות צדק כלכלי/חברתי עבור הישראליים, ולפנות באופן מיוחד ל"נעמת" : אל תקחו מאיתנו את התקווה.
ההלכה מציינת שאסור לצאת ידי חובתך ליטול את ארבעת המינים בחג הסוכות אם השגת אותם בגזילה. נראה לי מובן מאליו ואיני יודע עד כמה זה קורה, אם כי לפני כמה שנים חקלאי פלסטיני סיפר לי שראה מתנחלים מהמאחז אביגיל גונבים ענפים מעצי הזית שלו כדי לספק סכך לסוכה שלהם. ערב החג גם קיבלתי מייל מזוג שדאגו שלא הצליחו למצוא לולב שמקורו לא בהתנחלות בשטחים הכבושים. זו שאלה הלכתית מעניינת האם כל דבר מהשטחים הכבושים גזול בהגדרה, או רק במצב שמתנחלים השתלטו על אדמה פלסטינית פרטית (כמובן ההגדרה של מה היא אדמה פרטית ומה היא אדמת מדינה היא בעצמה נושא מאוד שנוי במחלוקת.) נכון הוא שהשנה פעם ראשונה שהתייאשתי וקניתי סכך לנצח מחו"ל במקום דקלים (תמיד הנחתי שענפים טריים הם יותר קרובים לכוונת המצווה), משום שאחרי חיפוש בן יומיים, לא מצאתי סכך דקלים שמקורם אינו בשטחים הכבושים.
אבל השנה, אני גם חושב על סוג אחר של גזילה, גזילת שמחה ותקווה. ברשימת האסיף הרוחני של השנה, אני כולל, בודאי, את כל היוזמות שיצאו ממחאת הקיץ הקודם, אבל, איני יכול להתעלם מהעובדה שגזלו מאתנו הרבה תקוות שמחאת הקיץ הולידה. הממשלה הצליחה "להמית" את מרבית המחאה באמצעות ועדות. ועדת טרכטנברג נוצרה כדי להגיב לדרישות המחאה. רק מבחן הזמן יגיד כמה מהמלצות הועדה יבוצעו באמת. על פי מחקר של בנק ישראל, ממשלת ישראל אמצה משהו בין 58% – 68% מתוך 117 ההמלצות, אך תלוי איך מגדירים "אימצה". (ויש שסופרים/ות 138 המלצות.) אבל, ההתקדמות לקראת יישום, גם להמלצות שאומצו, הוא איטי במקרה הטוב. יש כמה דברים חיוביים שקראו בבלימת קיצוצי המסים לעשירים וסוף סוף יישום של חינוך (לא בדיוק) חינם מגיל 3.
במידה ואכן תהיה בשורה, היא תהיה בעיקר עבור המעמד הביניים. זה חשוב מאוד, אבל לא מספיק כלל.
שמעתי את פרופ' טרכטנברג מדבר בארה"ב בכנס השנתי של רבנים רפורמיים. לא היתה לו שום עכבה לומר שמטרתו היתה לדאוג לצרכיהם/ן של בתו וחבריה/חברותיה ממעמד הביניים, שמרגישים/ות מאוימים גם על ידי העשירים/ות וגם על ידי העניים/ות. לא רק שפחות ופחות אנשים/נשים בקרב המעמד הביניים עדיין מאמינים/ות שמחאת הקיץ הקודם מובילה לשיפור משמעותי במצבם, אבל אין סיכוי שתהיה בשורה למעמד הנמוך.
פתיחת דיוני בית העממי לדיור הציבורי, בת ים, צילום: אקטיבסטילס, 3.10.2012 | People's court for public housing, Bat Yam, Israel, 3.10.2012 By activestills cc: flickr
נגזלה התקווה
המקרה של הדיור הציבורי ממחיש את העניין. אילו הממשלה היתה מיישמת את ההמלצות של ועדת טרכטנברג בנוגע לדיור, היינו רואים/ות גידול במאגר של דיור בר השגה עבור מעמד הביניים, אבל היישום לא היה עושה דבר לעזרת אלה שזקוקים/ות לדיור ציבורי. גם ההצעה הצנועה למדי של שר השיכון אטיאס לחייב כל פרויקט בנייה חדשה כוללת בחמישה אחוזים דירות עבור הדיור הציבורי נדחתה על ידי הממשלה. יש גידול מזערי של סיוע בשכר דירה, סיוע העוזר לגרים/ות בפריפריה, אבל אינו מספיק לאפשר לנזקקים/ות לדיור הציבורי לשכור דירה בערים. יש משפחות החיים במחזור אין סופי של שכירות דירות בשכר דירה מעל יכולתן לממן, פינויים והתחלת התהליך שוב ושוב מחדש. רק ב"מעברה", הקולקטיב למאבק לזכות לקורת גם שאנו מעוברים/ות בו בי-ם, יש לפחות 5 משפחות ויחידים שהצליחו לממן שכר דירה בזכות עזרה נוספת זמנית שנועדה להפסיק את המחאות ולדאוד שלא עוברים את החורף בלי פתרונות דיור, אבל כרגע שבו לסכנה לחזור לרחוב, כי הסיוע הזה נגמר.
אין דבר בהמלצות טרכטנברג כדי להשלים את המחסור הענק בדירות, או להתמודד עם רשימת ההמתנה לדיור ציבורי של מעל 40,000, כאשר המספר האמיתי הרבה יותר גדול. הקריטריונים לזכאות היום אינם משקפים את הצורך האמיתי. אין בשורה בהמלצות לאלו שיש להם דיור ציבורי, אך ממתינים לשיפוצים של תקלות מסקנות חיים, כגון מיים שזורמים אל תוך שקעים חשמליים. שמחת החג מופחתת לאלו שגרים בצפיפות בלתי אנושית.
בדיוק כמו בנושא של הריסת בתים, המחיר הכבד ביותר נגבה מהילדים. בכמעט כל משפחה שאני מכיר השרויה במחזור האכזרי של פינויים, יש טראומה לילדים. לפעמים, מדובר בטראומה מאוד רצינית. בדיוק כמו בהריסת בתים, אני מכיר ילדים שהפסיקו לכבד את הוריהם ולהאמין בהם, כי הוריהם לא מצליחים לספק את הדברים שילדים אחרים לוקחים כמובנים מעליהם. ראיתי שינוי פלאי כאשר משפחות סוף סוף הצליחו להשיג יציבות, שתחילתו בדיור יציב. ראיתי ילדים אשר רכשו כבוד מחודש להוריהם כאשר נוכחו לדעת שבעיני אחרים הוריהם גיבורים אשר מעיזים להיאבק לא רק למען עצמם, אלא עבור כל הקהל הזקוק לדיור ציבורי.
אנו יודעים כי שינוי הוא תהליך ארוך טווח. אנו ממשיכים/ות להשקיע ביוזמות לממש את התקוות של המחאה החברתית. עמותת שומרי משפט יזמה וממלאת תפקיד מוביל בקואליציית הדיור, בין היתר הקואליציה עובדת עם ח"כים/ות כדי לכתוב את הצעות החוק הדרושות לתקן את המעוות בדיור ציבורי, בעבודת שטח בי-ם, חיפה, בית שאן ובמקומות נוספים. נכון שהח"כים/ות מבהירים/ות לנו עד כמה אנחנו פועלים/ות נגד הרוח הקיימת בכנסת כדי להעביר את החוקים הללו. אבל, הצלחנו ב"קרבות אבודים" בעבר. אנו נחושים/ות בדעתנו לא לאפשר למשפחות הירושלמיות הללו להגיע לרחוב. אבל, האמת היא התקווה שהתעוררה בזכות תנועת המחאה נגזלה. משה סילמן ז"ל שרף את עצמו למוות כי לא הצלחנו לשכנע אותו שנותרה תקווה שמצבו ישתנה
רבים מבעלי החסידות לימדו שזו מטרה רוחנית במעלה העליונה להרגיש שמחה פנימית, לא משנה מה המציאות ה"אובייקטיבית". על אחת כמה וכמה ב"זמן שמחתנו". אבל, זה בוודאי לא מאפשר לנו את החופש לגזול את השמחה והתקווה מאחרים, להשיג את השמחה שלנו על חשבון אחרים/ות, או להתעלם מהעצב של אחרים/ות. יש חברי/ות בחברה שלנו שהם/ן הגנבים/ות, ושמחת החג שלהם היא דומה לנטילת ארבעת המינים הגזולים. אבל, זה לא רק עניין של "הם/ן." כפי שמרטין לות'ר קינג אמר ש"אי צדק בכל מקום מאיים על צדק בכל מקום," כפי שמורידים טיפות יין מכוס השמחה שלנו בסדר פסח בזוכרנו את הסבל של המצריים, וכפי שאנו שוברים כוס בחתונה, ידיעתנו או חלקנו אפילו בעקיפין או באי עשייה בגזלת השמחה של אחרים חייב לאיים על שמחתנו. האם הסוכה ממלא את יעודה בהערכת קורת הגג שלנו אם היא לא מגבירה את ידיעתנו שלאחרים אין קורת גג כזו? כפי שאנחנו לא יכולים/ות להשתמש בלולב או אתרוג גזול, אנחנו לא יכולים לגמרי ליהנות מסוכתנו בעוד אין קורת גג כל ימות השנה, או שחיים בפחד מתמיד שעומדים לאבד אותה.
אז, מה יכול להיות המקביל בסוכות להטפת יין בפסח? לכל הפחות, אני מציע שבזמן אמירת הפסוק המיוחדת לסוכות בברכת המזון, "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", נחשוף פינה של הסכך, ונחזיר אותו כאשר אנו מקדישים רגע מחשבה למה אנו נעשה למען אלו שאין להם/ן קורת גג (אולי זה גם מתאים לאלו הדואגים לחור באוזון). רצוי לערב שמחה עם מחאה. כפי שכבר רמזתי, שנים רבות הדמוי של הסוכה הרעועה והערירית, שהסכך שלה לא יכול להיות כל כך צפוף שלא רואים דרכה את הכוכבים, או שהגשמים לא יכולים לחדור (בליל החג חווינו את זה), גרם לי לחשוב על הריסת בתים על רקע מניפולציה של תוכניות מתאר כדי לא לתת אישורי בנייה. שנים רבות מחאנו מול קבלת הפנים המסורתית של ראש עיריית י-ם. הזכרנו לשלושת ראשי העיר האחרונים ש"שבעת ימים אנו עוזבים/ות את ביתינו כדי לישב בסוכה, אבל לקורבנות של הריסות אין בית לחזור אליו." נושא זה עדיין מטריד אותנו. הנתונים מראים שיש עלייה בהריסות בשטח C ובנגב, אם כי יש ירידה מסויימת במזרח י-ם. כיום אנו משקיעים הרבה בעתירה שלנו להחזיר תכנון בישובים פלסטינים בשטח C לידיים פלסטיניות, ואנו תקווה שזה ישים קץ לחילול ה' הזה.
אבל השנה סוכות סימן מחאתנו על הפגיעה המכוונת בדיור הציבורי. אתמול "ביקרנו" בסוכה של ניר ברקת, בבית ראש הממשלה עם "סוכה על גלגלים," יחד עם חברנו ב"מעברה" הזקוקים לדיור ציבורי. שוב אמרנו "נחמד לישב שבעת ימים בסוכה, אבל לנפגעי הציור הציבורי אין קורת גם יציב והולם כל ימות השנה." קורת גם היא זכות על פי החוק הבין לאומי, וביום הכיפורים קראנו שה' לא מעניין בצום שלנו אם אנחנו לא נכניס את העניים המרודים אל תוך ביתינו (ישיעהו נ"ח:ז). אתמול בערב הצטרפנו לרחל לוי, שפונתה לפני 8 חודשים יחד עם בתה מהדירה הציבורי בה שתיהן גדלו, כאשר היא ניסתה לבנות לעצמה בית. היום, אני בדרך לבית הדין העממי בו נפגעי מדיניות דיור הציבורי תובעים את הממשלה ואת החברות המשכנות. לאחר האירועים הללו, אחזור לשמוח בחג בחיק משפחתי.
אז, מה הקשר לנעמת? הקיץ, התארגנות "המעברה" נכנסה לבניין בקטמונים שעמד ריק 3 שנים. (ברצוני להבהיר ששומרי משפט אינה תומכת בכניסה לבניינים, אבל אני תומך כאשר מדובר ברכוש ממשלתי העומד ריק כשיש אזרחים/ות ללא פתרונות דיור. אפילו ועדת טרכטנברג המליצה על מיסוי בעלי דירות פרטיות אם משאירי אותן ריקות). כאשר הסתבר שלא מדובר על נכס בבעלות העירייה, אלה של נעמת, הבהרנו לנעמת שאין לנו ויכוח אתן. רבים מאתנו היו מוכנים לעזוב את הבניין. לשמחתנו, גלינו ש מנהיגות נעמת הבינה שמטרותינו ומטרותיהן משולבות. במקום לפנות אותנו, אמרו שיש להן עניין להגיע אתנו להסדר שמאפשר לנו להשתמש בבניין כמרכז למאבק למען דיור ציבורי, ובמיוחד לטובת נשים. נשים וילדים מהווים אחוז גדול מהנפגעים מהמדיניות לחסל או לצמצם דיור ציבורי, ונשים בולטות ב"מעברה". שומרי משפט הסכימה לחתום על חוזה עם נעמת אם וכאשר, מאחר ש"המעברה" אינו ישות חוקית. עד לפני מספר שבועות, הבנו שהחלום המשותף הזה קורם עור וגידים. התחלנו לתכנן איך לנצל את המרכז לטובת השכונה וכדי לערב את תושביה ותושבותיה במאבק. בצמוד לפגישה בין הנהגת נעמת ובין ניר ברקת, נותק החשמל ונודע לנו שלאחר סוכות נעמת ינקטו צעדים לפנות אותנו.
תקווה נגזלה
בוודאי נעמת אינה "האויבת". אני קורה לכל מקבלי ההחלטות בממשלה, לבעלי ההון ולציבור הכללי להפנים את מסר הסוכה. כולנו צריכים להיות זהירים ששמחתנו לא בזכות תקווה גזולה. תכונת השכינה לפרוש עלינו סוכה אמורה לשמש השראה לכולנו להידמות לאלוקים ככל שנתן לבשר ודם (אבל באופן לא היררכי ) אבל, אני כן רוצה לנצל את ההזדמנות לפנות באופן מיוחד לנעמת. לכן יש כרגע הזדמנות מיוחדת. באמת אנו שותפים/ות במטרות וחלומות. במקום לחנוק תקווה ולתת לה למות טרם לידתה, בואו נשלב ידיים כדי שהבניין יהיה מרכז המגלם את ההתחייבות לקורות גג לכל שאנו אמורים/ות להפנים בחג הסוכות. נא לזכור את האמהות החד הוריות שעזרו להקים את "המעברה" ושמיוצגות באופן לא-פרופורציונלי בקרב הנזקקים/ות לדיור ציבורי הולם. נא לזכור את הילדים שחווים טראומה כה עמוקה מאי ודאות, פינויים, ושלפעמים חיים ברחוב תרתי משמע.
כאשר אני מתבונן בהרהורי החג שלי משך השנים האחרונות, אני רואה שיותר ויותר בולט מן מסר של "אף על פי כן" כביכול אני אומר שחייבים לשמור על תקווה, למרות כל הסיבות לאבד תקווה. נכון, שככל שאני מבוגר יותר, אני מתמודד יותר עם הסיכוי הגדול שלא אצליח לתקן בחיי כל עוול שרציתי לתקן. אני יותר ויותר מבין את הפסוק, "לא עליך המלאכה לגמור, אבל לא אתה בן חורין להבטל ממנה" (פרקי אבות ב':ט"ז) וחושב במונחים של חובתנו לתרום את חלקנו למסע שנמשך דורות רבים. אבל, זה באמת לא משום שאני מנסה להתעלם מהמציאות או לנחם את עצמי. שוב, זה בדיוק מדוע כל כך חשוב השילוב של חשבון נפש עם אסיף רוחני. אסור להתבונן במציאות דרך משקפיים ורודים המאפשרים לנו להתעלם מכל שנשאר לעשות. השנה באמת התחלתי לחשוף פינת סכך באמירת "סוכת דוד הנופלת", ולהחזיר אותו בזמן שאני מהרהר על מה עליי לעשות למען הדיור הציבורי, למנוע הריסות בתים או לדאוג למקלט לפליטים מאפריקה. אני כן מפגין השבוע למען הדיור הציבור (ואשתתף במסיק הראשון שלנו ביום ו' הקרוב, אחנך, ואמשיך לעבוד על העתירה שלנו על תכנון בשטח C.) אבל, היכולת להכיר במה שכן השגנו, לפעמים נגד כל הסיכויים, היא היא אחד הדברים שנותנים לי כוח ונחישות להמשיך. אחד הדברים שמאפשר לי לשמוח בסוכה השנה הוא שאני יודע שמה שהשגנו השנה היה אמיתי, משמעותי ו חשוב. יש לי שמחה כי אני יודע שהישגי השנה היו רק מנה ראשונה, והוכיחו עד כמה " הן אפשר." יש לי שמחה בכוונתי לתרום את חלקי כל עוד אוכל לתרום לכך פיסית ומנטלית, בשיתוף עם משפחתי בשומרי משפט והקהילה הרחבה יותר של אלו העמלים/ות למען תיקון עולם. כל זה מוסיף לברכות האישיות ומשפחתיות שהן אני נהנה.
אני מאחל את השמחה הזו לכל אחד ואחת מכם/ן.
חג שמח באמת,
אריק
–
אנא תרמו לנו וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.
