מעטפת של ענני כבוד לכולם ›

צילום: elibrody, cc by-nc

מאת: הרב קובי וייס

חוסר הכבוד של נפגעי הדיור הציבורי הוא חוסר הכבוד שלנו כחברה. התביעה שלהם מנסה להחזיר את החגיגיות לחג הסוכות, השם דגש בדיוק על הצורך בקורת גג. הרהורים של בחור ישיבה לשעבר ופעיל חברתי כיום לכבוד סוכות וכינוס בית הדין לדיור הציבורי

ליל קיץ, אי שם בירושלים, עשרים וכמה שנים אחורנית. לאחר מרתון לימוד תורה שנמשך עד לשעות הקטנות החליטו כמה מהבחורים שאין מתאים יותר מאשר רחצה לילית בים המלח. התארגנה קבוצת בחורים לנסיעה ואחד הרבנים שהיה צעיר ברוחו החליט בספונטניות להצטרף. רק בשפת הים קלט שאין לו בגד ים. כינס הרב את כל הבחורים ובקול בס הרעים: "תלמידים: או כולם עם או כולם בלי".

בחג הסוכות כולנו בלי בית, אבל רק משום כך זהו יום חג. מדוע אנו מרגישים חגיגיים כל כך כשאנו יושבים יחד בסוכה? הרי בסופו של דבר זו ירידה דרמטית באיכות חיינו: את הכורסאות אנו ממירים בכיסאות פלסטיק, הצורך להתכנס יחדיו סביב מבנה קטנטן מחייב הצטופפות, קירות הבד או העץ מבטלים כל פרטיות. התשובה ברורה: ההשפעה של התנאים החיצוניים לנו הינה תלוית הקשר ופרשנות. לעתים זהו כל ההבדל בין טיול אתגרי בטבע לבין מסע כומתה, בין טלטול של השב"כ לבין רכבת הרים בלונה פארק.

לעתים ההבדל נוצר מחריגות האירוע, מהלא-נורמטיבי שבו. למצוא את עצמך עירום ברחוב הומה הוא אחד מהסיוטים השכיחים, והוא אינו דומה כלל לאותו מצב עצמו בסאונה ציבורית בהולנד או כניצב בתמונה של ספנסר טוניק בים המלח, במקום בו עמד עשרים שנה קודם הרב נטול בגד הים והכריז "או כולם עם או כולם בלי".

כרב בארגון זכויות אדם הפעיל בתחום הדיור הציבורי אני נשאל לא פעם מהם המקורות היהודיים הדנים בחשיבותה של קורת גג? היכן ביהדות אנו מוצאים התייחסות לחשיבות של דיור ציבורי מלבד אולי הפסוק "עניים מרודים תביא בית"? אדם החי בישראל כיום ללא קורת גג, חי ללא ציוויליזציה. אדם הישן ברחוב אינו מרגיש את הרחוב הוא מרגיש את היותו מנודה מחברת המין האנושי. מחאת הקיץ שעסקה בדיור פוגעת בדיוק בנקודה זו: בתרבות הישראלית להיות מחוסר דירה פירושו לא לענות על תנאי הסף של חיי אדם.

התורה מצווה כי "כָּל–הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת". כאשר כולם יושבים בסוכה ניתן להתייחס לכך כאל פולקלור, כאל מחנה צופים אחד גדול ולציין כי ישיבתינו בסוכה הינה "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". זהו הרעיון היסודי של כבוד האדם וחירותו. בני ישראל ישבו במדבר בסוכות ובגרסה אחרת "בענני כבוד" – וכבוד הוא כל הסיפור, ניתן לשבת בעננים או בסוכות ולשמור על הכבוד. כאשר הכבוד נעלם אנו בבת אחת מושלכים מהתעלות רוחנית לתת-אדם, למצורע ולמנודה. מצורע על פי חז"ל חשוב כמת. היות והוא חי מחוץ לחברה, חז"ל מוסיפים לרשימה (שיש בה גם עיוור וערירי) גם את העני – מאותה סיבה בדיוק. האם ישנה דרך כלשהי להצדיק את נידויו של אדם רק מפני שבחשבון הבנק שלו אין כמות מספיקה של כסף?

המאבק על הזכות לקורת גג היא שאלה את מי אנו מדירים מהחברה, מי מבחינתנו חשוב כמת. אכן, הפכנו לחברה מתירנית וחומרית, הכסף הוא חזות הכל, אולם האם ניתן להסכין עם הרעיון שהכסף קובע גם את עצם החיים? ברגע שאדם עני חי ללא קורת גג ואנו כחברה מאפשרים מצב כזה אנו חיים פחות; ברגע שאנו מאפשרים מדיניות שלא דואגת לאילו שאין ידם משגת לקורת גג ומגדירה אותם כחיים מחוץ לחברה הרי כולנו – גם אם אנו דרים בארמונות פאר – כולנו פחות בני אדם, כולנו בעצם חיים ונחשבים חיים רק בגלל הכסף שלנו ולא מעבר לכך, גם אם נרצה לחשוב אחרת.

חזרה לימי כבחור ישיבה: אני נזכר בשני סיפורים שונים שנראים לי כעת עומדים בסתירה מוחלטת. הראשון מתרחש בעיירה של אבי תנועת המוסר רבי ישראל מסלנט. יום אחד באו וסיפרו לו בחלחלה על כך שנמצא אדם מת מרעב בביתו. "רבי, ראה לאן הגענו", קוננו התלמידים, "יהודי מת מרעב אצלנו בקהילה". ענה להם הרב החכם: "היהודי לא מת מרעב, הוא מת מבושה. אילו לא היה מתבייש ומבקש אוכל להחיות את נפשו היה נותר בחיים".

הסיפור השני: באחד משיעורי המוסר ציטטו לנו אמרה של ה"סבא" מסלובודקה לפיה הכבוד הוא חלק מהותי ביסוד אדם. לו היה אפשרי לקחת מאדם את כל כבודו, הוא היה מת במקום. לאחר התאבדותם השנה של משה סילמן ועקיבא מפעי הדברים מקבלים הד ברור: שניהם לא מתו מרעב, הם מתו כיוון שכבודם ניטל מהם (בימים אלו עולה לאוויר הסרט "חיותה וברל" המתייחס לאותו נושא מהיבט של היחס לזקנה). האם היהודי של רבי ישראל מסלנט מת מבושה? כן. האם נכון היה להתייחס לכך בדרך המתנשאת והמתודית שבה הוא התייחס לכך? האם למות מבושה מזעזע פחות מלמות ברעב? האם התביעה המוסרית על הקהילה על מוות מתוך בושה קל יותר? האם אדם שלבו פועם אך נשמתו שרופה הוא דבר שאנו מוכנים להסכין לו בחברה נאורה?

ביום השלישי של החג (רביעי 03.10) יתכנס בבת ים בית הדין העממי בנושא דיור ציבורי (לאירוע בפייסבוק). יופיעו בו דיירי החברות המשכנות וחסרי דיור שיתבעו את משרד השיכון וחברות הדיור הציבורי. הם יתבעו אותם על כך שהם מפקיעים את הדבר היסודי ביותר מאיתנו כחברה: את הכבוד האישי. חוסר הכבוד של נפגעי הדיור הציבורי הוא חוסר הכבוד שלנו כחברה. התביעה שלהם מנסה להחזיר את החגיגיות לחג הסוכות, השם דגש בדיוק על הצורך בקורת גג.

דווקא בתקופה בה הלילות הקרים מחזירים את כולנו לבתים, התורה מצווה לצאת החוצה כולנו, לשבת בסוכה המקושטת, ובכך לשבעה ימים לגרום לחסרי בית להרגיש בבית. זה נחמד, אבל בעוד רובנו נחזור לבתים החמימים, חלק מהעם יישאר בסוכה. חלק ייוותר ללא קורת גג, חלק ייאלץ לוותר עוד שנה על פרטיות ולגור עם ההורים, חלק יצטרך להצטופף עוד שנה בדירה קטנטנה עם עשר נפשות. חלק זה הוא גם חלק מנשמתנו, חשבון הנפש של ראש השנה ויום כיפור לא יהיה שלם ללא הבנה שחיינו מחייבים בניית מעטפת של ענני כבוד לכולם.

המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

–

אנא תרמו לנו וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.