עטיפת הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע"
סיפורים רבים נכתבו על מסעות של גילוי עצמי. כנער הוקסמתי ממסעו של רוברט פירסיג (מחבר "זֳן ואמנות אחזקת האופנוע") עם בנו, רכוב על גב אופנוע כבד, חוצה את אמריקה בכבישים צדדיים ונופים נפרשים אל אופק אינסופי, בבקשו לגלות איכות חבויה; לגלות שוב את מה שאבד בו. חלמתי לעצמי, שגם אני ביום מן הימים ארכב על אופנוע באותם הכבישים למסע גילוי שכזה. אך לכל אחד יש את נתיב המסע הבלבדי אל עצמו. הרב ישי רון על פרשת "לֶךְ לְךָ".
מאת: הרב ישי רון
בספרו, "זן ואמנות אחזקת האופנוע", מצטט פירסינג אמרה של הפילוסוף האמריקני הנודע ה.ד.תורו: "אין אדם זוכה במשהו אלא במחיר אבדן משהו אחר"(ע' 305). מסע של ממש כרוך באובדן של מה שכבר יש לי אך גם בהבטחה לפגוש משהו אחר ולא מוכר בי. מסע שכזה יתאפשר ככל שאהיה נכון להרפות מן היש הבטוח והצפוי. אסור להירתע מלהלך על מצע לא יציב, לעתים טובעני ומאיים, וליפול ולקום ושוב ליפול. ובכל זאת להרחיק מבט אל האופק הטומן בחיקוֹ משמעות חדשה לחיי, ולהמשיך.
"אין אדם זוכה במשהו אלא במחיר אבדן משהו אחר" | Road By Hey Paul cc: flickr
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית י"ב) …ואברם קם והולך; נפרד מעברו ויוצא לדרך. צמד המילים "לֶךְ לְךָ" עורר תהייה פרשנית- כותב הרש"ר הירש: "אילו נאמר כאן רק: סע מארם לכנען, לא היה הכתוב אומר "לֶךְ לְךָ", אלא: "לך", או אולי: "צא". ומציע הרב הירש הסבר שובה-לב לפסוק: "לך לך"- לך לעצמך בבדידות!… …הווה אומר כאן: לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי הייתה לצורך הצלה, ואילו במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה."
אברם מצוּוה ללכת! לעזוב את כל המוכר וללכת… לעצמו, בבדידות. שכן רק בהֹלכו, בודד, יוכל להתקרב אל עצמו, להתוות דרך משלו; לִטווֹת סיפור שאיש עוד לא סיפר. הקול הפנימי שמצווה על אברם- "לֶךְ לְךָ" מניע את אברם לסלק את כל המזויף שבחייו; להסיר מעליו מוסכמות חברתיות ואמונות-טפלות שמקְנות ערך אינסופי לדברים שהנם סופיים וחלקיים [זוהי משמעה של עבודה-זרה], ולצאת למסע חיפוש אחר מקור ראשוני- "הניצוץ האלוהי" השוכן בשורש ישותו, היסוד הטהור של הווייתו- הוויית העולם.
ריכוזיות דורסת בימי המקרא
ממשיך הרש"ר הירש וכותב: עצם הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. לא העַרכת ערך הפרט, אלא ריכוז השלטון – זו הייתה רוחו של הדוֹר, שהחל לבְנות בניין פאר בססמת "נעשֶׂה לנו שֶם" [בניית מגדל בבל]. כך ניטַל מן האדם ערְכו האישי; וסופו שהפך למכשיר גרידא, ללבֵנה בבניין הפאר של נציגות מדומה של הציבור. רוח זו מטפחת את אמונת השווא בסמכותו הבלעדית של הרוב.
תיאורו של הרש"ר הירש את העולם שבו חי אברם – עולם קונפורמיסטי, דורסני, שבו היחיד נאלם לנוכח עריצות הרוב – מבליט את יחודו של אברם: אברם המורד! (ואי אפשר להמנע מהשוואה בין אברם המורד לבין "האדם המורד" של אלבר קאמי שאינו יכול לשאת את האבסורד הקיומי ותובע עשייה סולידרית וחמלה).
אברם-המורד הוא גם "אבי האומה". ועולה שאלה מטרידה: בהנחה שבמיתוס עסקינן, מדוע בחר המספר המקראי באברם-המורד, נַווד זר (ומוזר, יש לומר) להיות אבי האומה? מדוע סיפור הולדת עמנו הוא סיפור של גֵרות וחוסר שייכות? והרי יכול היה המיתוס היהודי המכוֹנן להִדמות למיתוסים מכוננים של עמים אחרים- מיתוסים שיוצרים זיקת-הולדה בין העם לבין האדמה (המיתוס האוטוכתוני – הילִידִי)? אפשר היה לספר על אבי האומה שנולד בַּארץ הזאת וינק חלב זאבה ילִידִית (כמו בסיפור רומוס ורומולוס מייסדי רומא), או סיפור על האב הקדמון שנולד מן האדמה המקומית, כמו סיפור היווסדה של אתונה.
אך לא, הספור שלנו אחר: אברם, אבי האומה נולד בארץ אחרת, הוא יוצא למסע של שליחות ובא אל ארץ-כנען כזַר. הוא אינו מתהלך כאן כ"בעל הבית" הנושא בכיסו קוּשַן מן האל, ולא טוען- "מגיע לי". אברם מתנהל בענווה, ונכון לוותר על טריטוריה בעבור שלום עם אחיינו: (בראשית יג 8) "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה." וכך גם מתנהל אברהם, בפרשת חיי-שרה, כאשר הוא פונה אל בני חת בבקשה לקנות חלקת קבר לאשתו ואומר: (בראשית כג) "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", ומשלם בכסף מלא… היום, כך נדמה, היה אברם נתפש כוותרן "יפה נפש" שלא מספיק נאמן לארצו. ואנחנו? …התרחקנו מאד מדמותו של הגֶר-אברם.
–
אנא תרמו לנו וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.
