העירבול כלפי מעלה: הרהורי ראש השנה תשע"ג של הרב אריק אשרמן ›

"אסור לשכוח שימים הנוראים אמורים גם להיות גם קול אזעקה שיעיר אותנו" | cc: ויקיפדיה

אני חושב השנה רבות על "מחזוריות." ספרי התפילות שבהם אנו משתמשים/ות לימים הנוראים ולרגלים נקראים "מחזורים".  זאת משום שבמחזור אין סופי, שנה אחרי שנה, אנחנו חוזרים לימי החגים. ויש משהו מאוד מוכר, נוח ואף מנחם במחזוריות. אך אסור לשכוח שימים הנוראים אמורים גם להיות קול אזעקה שיעיר אותנו והנה "עוד שנה חלפה, ומה עשינו?" ישנו סוג אחר של מחזוריות שלא נמצא בו נחמה. שהרי התושבים של דרום הר חברון עומדים בפני אותם האיומים שהתגברנו עליהם כבר בין שנת 1999 לבין 2001.

מאת: הרב אריק אשרמן

הרשו לי לחרוג במידה מסוימת ולהסביר למה התכוונתי בהבדל בין מחזוריות מנחמת וזאת שחסרת נחמה.  לדעת חלק מהקוראים, מהלך פרשני שכזה, היורד עד לרזולוציות קטנות של דיון בנושא, אינו מתאים לדבר תורה. אחרים טוענים שמעבר לסְפֶּצִיפִיּוּת שכזאת אינה רוחנית או יהודית. אבל הרב אברהם יהושע השל לימד אותנו:

"אלוקים יחזור אלינו אם נראה רצון להכניסו – להכניסו לתוך הבנקים שלנו ובתי החרושת, לתוך בית הנבחרים שלנו ולמועדונים שלנו, לתוך בתי המשפט שלנו ולוועדות החקירה, לתוך בתינו והתיאטרונים שלנו. מפני שאלוקים נמצא בכל מקום או באף מקום, האב של כל בני האדם או של אף אדם, מודאג מהכל או משום דבר."

("The Meaning of This Hour" במקור הנאום משנת 1938 והופיע גם ב"Man in Quest of God" עמודים 147-151).

בשנת 1999, 700 גברים נשים וטף גורשו ממערותיהם בדרום הר חברון, לכאורה כדי ליצור שטח אש לאימוני צה"ל. בשנת 2000, הוציא בג"ץ צו מניעה זמני והחזיר אותם הביתה.

עזרא נאווי, פעיל למען זכויות תושבי דרום הר חברון נעצר במקום | By ISM Palestine cc: flickr

קיצור תולדות הגירוש מסוסיא

תושבי סוסיא גורשו מבתיהם בשנת 1986 כשהכפר שלהם הוכרז כ"אתר ארכיאולוגי" ונאסר עליהם לגור במקום בגלל קיומו בית כנסת עתיק (לא משנה שזמן קצר אחרי הגירוש, הרשו לכמה יהודים להתגורר שם. בנוסף, אף אחד לא דאג לשימור המסגד הישן שגם נמצא באותו אתר). חלק ניכר מתושבי סוסיא עברו באופן "בלתי חוקי" להתגורר על אדמות חקלאיות שהיו קרובות לכפר. הם לנו בתוך מערות שישבו על מה שנשאר מאדמותיהם. בשנת 2001 הם גורשו עוד פעם. כמו במרץ 2000, בג"ץ הוציא צו מניעה זמני והחזיר אותם הביתה (קראו על ההיסטוריה של סוסיא מהמאה ה-19 עד היום).

וכך מאז שנת 2001 המשיכו החיים, אך באופן מצומצם. המדינה השתמשה בפרשנות דרקונית של סעיף בצו הביניים שנוגע ל"סטטוס קוו" בכדי לכפות איסור גמור על כל פיתוח במקום. האיסור על הפיתוח המקומי הינו חמור אפילו מהמניפולציה הפוליטית המפלה של חוקי התכנון והבנייה בכל אזור C ובמזרח ירושלים. כאשר המדינה לא הצליחה לגרש את התושבים/ות באופן ישיר היא רצתה למרר את חייהם/ן עד כדי כך שאנשים/נשים יעזבו "מרצונם/ן".

האסטרטגיה הזו היתה יכולה הייתה לעבוד אילולי העקשנות של התושבים והמעורבות הרבה של קבוצות ישראליות ובינלאומיות, כולל רבנים למען זכויות האדם. לפעמים אני חושב שאנחנו נמצאים בתוך בדיחה גרועה על החלפת מנורה: "כמה עמותות צריך כדי שמשפחה פלסטינית תוכל להישאר במערה שלה?"

מנענו את סכנת הגירוש של 1999 ועכשיו אנחנו שוב מול סכנת גירוש של 2012 בדרום הר חברון

ככל שהשנים עברו ללא פתרון, שמנו לב ה"לימבו" (purgatory – מקום ביניים כשאדם עולה לשמיים וטרם ברור אם הוא הולך לגן עדן או לגיהינום) של "נישט אהיר און נישט אהר " (לא פה ולא שם) הפך להיות עבור התושבים סוג של "אלבטרוס סביב צווארם" – אותה ציפור אגדית שמושכת אותם למטה.

נשאלתי לאחרונה מדוע איננו רואים את אותו ניסיון מאסיבי לגירוש בכל השטחים הכבושים. תשובתי  לכך הייתה:

1. שיש גם ניסיונות מתמשכים של העברה כפויה במקומות אחרים.
2. אילולא פעילותן של עמותות והתארגנויות רבות בדרום חברון קהילות המערות כבר היו נעלמות מזמן, והלחץ המסיבי לגרש היה עובר לאזורים אחרים. אנחנו אלו שיצרנו גבול חוצץ כשמתחנו קו  אדום ביחס לפרקטיקה הזאת.

"קומט מי החלו בפרויקטים של ייצור אנרגיה סולארית בדרום הר חברון"

הפלסטינים למדו לחיות עם הסטטוס- קוו הזה (היציב יחסית) אפילו אם הוא בעייתי ביותר. בשעה שאנחנו ועמותות אחרות פעלנו כדי להיטיב את המצב. "קומט-מי" התחילו להקים מיקרו-פרויקטים של אנרגיה, בעוד המחלקה המשפטית של רבנים למען זכויות האדם החזירה את הפלסטינים לביר אל עיד, לוואדי טוואמין, לאדמות משפחת חושיה, לאדמות משפחת אבו סמרה הקרובות לחוות לוציפר ( זה השם שניתן לחווה ע"י המתנחלים. אני לא הייתי יכול להמציא ביטוי שכזה), פעילי תעאיוש נמצאים כל שבוע בשטח וכו'. העתירה לבג"צ עבור תושבי סוסיא נמחקה ע"י בית המשפט, אך זה לא ממש שינה משהו.

באותן השנים הרגשנו שלפחות אנו מונעים את הגירוש, ולא ידענו שתבוא תחושה נוראה שכזאת. מצאנו את עצמנו היום בחזרה במקום שבו היינו בשנים 1999-2001. בג"צ, תחת מנהיגותו של הנשיא החדש אשר גרוניס, ביקש מהצבא להפסיק להתחמק בבקשת דחיות ולהכריז לאן פניו בנוגע לתיק שטח האש משנת 1999. תשובת הצבא היתה דרישה לגירוש של תושבים משמונה כפרי המערות, בשעה שהתושבים של ארבעה כפרים נוספים יורשו להמשיך ולהתגורר בתוך הגבולות של לכאורה "שטח האימונים" אך תחת הגבלות המונעות פיתוח.

"בית המשפט דן בעתירה אחרת של "רגבים" הדורשת שהצבא יהרוס את בית הספר, העשוי מצמיגים ובוץ, בחאן אל אחמר שאנחנו עזרנו לבנות עבור ילדי הג'הלין" | בתמונה: ילדי ג'הלין נהנים בקייטנה שארגנו קואליציה של ארגונים ביניהם רבנים למען זכויות אדם. 2011

בתקופה האחרונה עידכנו שעמותת "רגבים" עתרה לבג"ץ בדרישה להרוס את הכפר סוסיא. "רגבים" הגישה סדרה של עתירות כשהיא משתמשת בסטטיסטיקה מטעה בכדי לטעון לאפליה הפוכה נגד המתנחלים, ובכדי לדרוש מהצבא להרוס בתים של פלסטינים בקצב מהיר יותר. בזמן שהתיישבתי לכתוב את המילים הללו (13.9), בית המשפט דן בעתירה אחרת של "רגבים" הדורשת שהצבא יהרוס את בית הספר, העשוי מצמיגים ובוץ, בחאן אל אחמר שאנחנו עזרנו לבנות עבור ילדי הג'הלין. רגבים מפסידה כמעט כל פעם, אך עצם העתירה מקנה לגיטימציה לשיח מסוכן. זאת משום שהמדינה משיבה שהצבא עושה את עבודתו והורס בתים רק בקצב שלו. בית המשפט מקבל זאת ובכך ניתנת גושפנקא למדיניות בה תוכניותה מתאר חוסמות כמעט כל סיכוי לבנות באופן חוקי. ואז בדרך כלל כוחות הביטחון באים והורסים. היכן נשמע הקול השלישי האומר: "חכו רגע! מדוע בכלל מצדיקים הריסות בשעה שכמעט ולא נותנים לפלסטינים הזדמנות לבנות באופן חוקי?". בפעם האחרונה רשויות הצבא לא חיכו לדיון בבית המשפט וכבר חידשו את מתן צווי ההריסה על חלק ניכר מהכפר.

חוזרים לבראשית מדיניות ההרס

כשהחגים מתקרבים אני לא יכול להפסיק לחשוב על העובדה שכמו שבמחזור השנה אנו סוגרים מעגל, כך אנו סוגרים מעגל בדרום הר חברון. חזרנו לאותה הנקודה כאילו זמן לא עבר בכלל. המאבקים על בורות המים המתוארים בספר הבראשית מתקיימים גם היום והפלסטינים עומדים בפני אותם איומים שבפניהם עמדו בשנים 1999-2001. נכון, אנחנו יכולים להתגאות בעובדה שעד היום סיכלנו את התוכניות של אלו ששאפו לגרש את תושבי המערות של דרום הר חברון. ואילו לא היינו מותחים את הקו האדום, היו ממשיכים לגרש פלסטינים נוספים. יחד עם זה, זה מתסכל שאנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לאותה הנקודה במעגל בה היינו לפני עשר שנים. הדברים מזכירים את הסצינה בסדרת "המגדל האפל" של הסופר סטיבן קינג. רונלד נחרד לגלות שבדיוק כאשר הוא חשב שהוא הגיע לסוף המסע, התברר שהוא בעצם לכוד במעגל אינסופי. בדיוק כמו שקרה במקרים אינסופיים קודם, הוא פתח את הדלת האחרונה והבין שהוא עומד להיזרק בחזרה להתחלה.

כשקראתי את "המגדל האפל" קרה משהו שתפס אותי, גרם לי להפסיק לנשום לרגע ושינה את כל הפרספקטיבה שלי. עו"ד קמר מישרקי-אסעד (ראש המחלקה המשפטית של רבנים למען זכויות אדם) ואני השתתפנו בסיור של דיפלומטים רמי דרג בסוסיא ובשטח האש. הדובר של סוסיא, נאסר נוואג'עה עשה שימוש במילים בהם פתחתי את המכתב לראש השנה של שומרי משפט לחו"ל: "כאשר הם הרסו את בתינו בשנות השמונים, לא יכולנו לעשות כלום מפני שהיינו לבד. אבל, אנחנו כבר לא לבד".

בחזרה לימים הנוראים

המילים הזכירו לי דברים שאמרתי בעבר, אבל אולי שכחתי. מעגלי חיינו אינם מעגלים סגורים אלא סְפִּירָלוֹת. נכון, אנחנו חוזרים שנה אחר שנה לתקופת הימים הנוראים, אך איננו נמצאים בדיוק באותה נקודה. יותר מכך, יש לנו יכולת מסוימת ולכן אחריות להשפיע האם הסלילים והמסלולים של חיינו זזים למעלה, או מִתְדַּרְדְּרִים למטה. זה לא מספיק "להיאבק את המאבק הצודק" אם התוצאה איננה שינוי. אני רואה את המצב כדומה ל"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (תלמוד בבלי ברכות מ"ג עמוד ב). מישהו יכול לחשוב שאם יש לנו שליטה רק על השאלה: "האם אנחנו פועלים/ות מתוך יראת שמים?" איננה סוגיה רלבנטית לנוכח כל מה שאין לנו עליו שליטה. עבור חלק מאתנו זה יכול להיות מתסכל מאוד להאמין שאין לנו כל השפעה. לאחרים זה יכול להיות מרגיע מפני שזה פותר אותנו מאחריות. לכן כל כך הרבה פילוסופים יהודים ואנשי הלכה התמודדו עם הסתירה כביכול בין האמונה שיש לבני/ות אדם חופש הבחירה (במידה ויש לנו אחריות על מעשינו אזי מוצדק להעניש או לתגמל אותנו עבור המעשים הללו) לעומת אמונה באלוקים הכל יכול היודע הכל.

אבל יראת שמים היא לא דבר שכיח. זהו אותו הבדל הקטן העומד מול כל מה שלא בידינו, שהרי יש בידינו את הכוח להזיז עולמות ולשנות גורלות. אפילו אם אנחנו מדוכאים בגלל שאנחנו חוזרים למקום שבו היינו לפני עשר שנים. יש לזכור כי לא חזרנו חזרה לשנת 1986, כאשר הפלסטינים גורשו ובתיהם נהרסו ואף אחד לא היה צריך לתת דין וחשבון, בגלל שהפלסטינים עמדו לבד.

חשוב תמיד לזכור שהפלסטינים של סוסיא וביר אל עיד וכפרים אחרים אינם פיונים פשוטים התלויים באבירים הישראלים שיבואו רכובים על סוס לבן להצילם. התושבים של דרום הר חברון הינם לוחמים ולוחמות עקשניים הלוקחים אחריות על חייהם, שותפים שמדריכים אותנו איך לעזור להם במאבק בצורה הטובה ביותר.

הכוונה של נאסר הייתה לדעתי שתושבי סוסיא מרגישים יותר מעוצמים וחזקים מפני שהם אינם עומדים יותר כשהם לבד. לתושבי סוסיא ישנה היום יכולת גדולה יותר, רצון ואמונה בכדי להיאבק למען עצמם. סולידאריות היא גם כוח עצום שיכול להזיז עולמות. הפעולה הפשוטה שלנו צריכה להבטיח שנפגעי היעדר זכויות אדם לא יעמדו לבד. שנוכל להעמיד שרשרת של התנגדויות שיקדמו אותנו למימוש החזון עבור ישראל חדשה. פעולות כאלו ייצרו את המרקם הנדרש.

ללמוד ולשאוב כוח משותפינו הפלסטינים

אני כל הזמן חרד לנאסר, אחרי שהוא הצית את כעסם של המתנחלים. מפחידה אותם עבודתו של נאסר שמצלם ומתעד דוגמאות של אלימות והתנהגות בלתי הולמת של מתנחלים וכוחות הביטחון. לפני כמה שבועות, כאשר איסמעיל הותקף באכזריות, שאלנו האם אנחנו אחראים בדרך כל שהיא למעשה. רק שבועות ספורים קודם, רבנים למען זכויות האדם באו מלווים מתנדבים בכדי לעזור לנקות את בור המים שלו ליד המאחז מצפה יאיר, המקום ממנו הגיעו התוקפים. ככל שאני יכול לומר, לאיסמעיל לא היו מחשבות כאלו. הוא חזר לביתו שעליו הוא נאבק בציפורניו בביר אל עיד, נחוש כתמיד. איננו מבקשים לסכן באופן רשלני קורבנות הדיכוי: פועלים/ות, פלסטינים/ות. אך הסיכונים אלו כלולים ב"עסקת החבילה" הזאת. סיכונים אלו מהווים חלק מהמאבק על חרות, כבוד וזכויות האדם של המדוכאים. אני חייב לציין שאנו השותפים במאבק הפנים-ישראלי לתיקון כלכלי-חברתי מרגישים שהם על הכוונת. המשטר מסמן ורושם אותנו כחלק מהרשימה השחורה. אנחנו מפוטרים בשל שהעזנו להרים את ראשינו וכשתמכנו בקידום של סדר יום ציבורי אחר.

מציאות טובה יותר

נכון, בדרום הר חברון ובמקומות אחרים, אנחנו עומדים באותן הבעיות במשך העשר, עשרים שנה האחרונות. אך בו בזמן איננו עומדים בדיוק באותו המקום. במקומות ספציפיים המאבק שלנו נסוג. אך במקומות אחרים המאבק שלנו התקדם וישנן דוגמאות רבות לכך. הרבה לא נמצא בידינו. אך מאז היו פעולות רבות שהרגישו הכרח להביא את השינוי המבוקש.

אסור שנרכיב משקפיים ורודים. ובוא לא נאבד את הציפייה לראות את אובדן האמינות של עמותת רגבים. עלינו לדרוש מבית המשפט לפסול את שיטת התכנון המפלה שתוביל רק להריסות. ננצל את המאבק שהחל כנגד מחיקת הכפרים העומדים בתוך "שטח האש", בכדי למחוק את הפירוש הדרקוני של הסטטוס-קוו ולעגן את זכויות התכנוניות והקהילתיות של תושבי המערות בדרום הר חברון. נחזיק בשתי ידינו את המציאויות הדמיוניות ואלו האמיתיות הנראות מנוגדות אחת לשנייה בזמן אמת. נעמוד יציב על שתי רגלינו במציאות הנוכחית. ונפסע לקראת מציאות שונה שתהיה טובה יותר.

כשבראש השנה זה נפתח מחזור חדש של חיינו, יהי רצון ש"אמרי פינו והגיון לבנו" (מן הסיום של תפילת העמידה) יחזקו את נחישותנו להתעלות השנה בסיבוב ספיראלי כלפי מעלה; יתחזקו את האמונה שאנחנו יכולים לעשות זאת; ויגרמו לבהירות במחשבות שלנו ונבין: כיצד אנחנו יכולים לעשות זאת. כמו שמלמד המדרש: יהי רצון שלאחר שנגיע למקום הכי רחוק שנחישותנו, אמונתנו והבהירות שלנו יכולים להביא אותנו – אלוקים יפגוש אותנו, וייקח אותנו מעבר למה שאנחנו יכולים ויכולות להשיג בעצמנו וכך נגיע אל המקום שאנו שואפים אליו. יהי רצון שנגיע לזמן הזה בשנה הבאה במקום גבוה וקדוש יותר.

שנה טובה מתוקה וצודקת.

הרב אריק אשרמן

נ.ב. אם המילים הללו מדרבנים או נותנים השראה לפעולה מִיָּדִית: הצטרפו לשני הקמפיינים הפועלים בדרום הר חברון:

1. הצטלמו ע"יי ביתכם ושילחו אלינו בכדי להכריז. "גם אני עומד/ת עם תושבי/ות סוסיא?"

2. הצטרפו לדף "שטח אש 918" בכדי להיות שותפים למאבק נגד הגירוש בדרום הר חברון (לטובת שטח האש הצה"לי)

–

חשבתן\ם שהסיפור הזה חשוב \ מזעזע \ מרגש? רוצים לעזור לנו לשפר את המצב עוד? אנא תרמו לנו וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.