מאת: הרב עדית לב
חודש אלול ועשרת ימי תשובה שמגיעים אחריו הם נקודת זמן קבועה בשנה, שבה אנחנו נדרשים לחשבון נפש ולשינוי. החזרה הקבועה מדי שנה על התפילות והטקסים מעבירה לנו מסר כפול. מצד אחד תמיד יישארו עוד דברים לתקן, ומהצד האחר צריך להשתדל לעשות את התיקון. תיקון ושינוי בהתנהגות אישית הם קשים ואינם פשוטים (תחשבו על הרגל שלכם שאתם רוצים להיפטר ממנו, אך מתקשים). אבל כשאנחנו מצליחים ליצור שינוי אישי – כה טובה היא התחושה.
בימים אלו כיוון המחשבה שלי הוא אישי, פנימי, מחשבות על המצוות שביני לבין אלוהיי, מחשבות על היחסים שביני לבין האנשים והעולם הסובב אותי, המצוות שבין אדם לחברו, והיכן אני תופסת את עצמי בכל אלה. אני רואה את המצוות כמסלול, המראה לי מהי הדרך הנכונה לנהוג, מה צריכות להיות הציפיות שלי מעצמי. ולתוך כל המחשבות הללו מסתננות המחשבות על הסביבה שלי, על המדינה שלי. אין מקום אחר שאני מרגישה בו כל כך בבית, מבינה את ילדותם של ילדיי, שדומה כל כך לילדותי.
בניגוד אליי, אישה שומרת מצוות, המדינה אינה נדרשת לדין וחשבון אמתי. אין מעליה סמכות דתית (ויש יאמרו שטוב שכך), אין מעליה סמכות מוסרית ברורה, והבחירות אחת לארבע שנים אינן מהוות דין וחשבון אמתי.
אין לי ספק שיש אנשים במערכת הפוליטית והממשלתית שעושים דין וחשבון לעצמם, באופן אישי, ופועלים למען מקום טוב יותר. אבל כשאני מתבוננת בתמונה הכללית של המדינה שלנו, וכשאני עושה חשבון נפש עבורה ועבורנו – החברים בה, יש כל כך הרבה שינויים שצריך לעשות, כל כך הרבה דברים שצריך לתקן. אבל הקושי הגדול ביותר הוא שאנחנו, כחברה, איננו מסכימים על מה שצריך תיקון.
מה אני רואה
ממרכז הזכויות של "רבנים למען זכויות אדם" ומהחיים האישיים שלי כאם לשלושה ילדים במערכת החינוך הממלכתית, אני רואה מדינה ששמה את הערכים הכלכליים בראש. הפוליטיקאים מודדים תמ"ג ואחוזי אבטלה וצמיחה, אבל שוכחים שהמטרה שלנו היא ליצור חיים מכובדים וטובים לכל אחד מהאנשים בחברה שלנו. שכחנו שיש לנו אחריות כלפי אנשים במדינות אחרות שנרדפים ושעוברים עינויים. שכחנו שאחריות המדינה היא לא רק לקחת ולארגן את החיים, אלא גם לדאוג לזכויות של כל מי שגר כאן: זכויות לדיור, לעבודה, לקיום בכבוד, לחינוך ראוי ומכיל ועוד כל כך הרבה זכויות שלא ממומשות במדינת ישראל.
שנה אחר שנה אני משקיעה את כוחותיי ומאמציי כדי להפוך את המדינה הזו למקום טוב יותר. בכל שנה אני נחשפת לעוד עוולות ולעוד קשיים שמוצבים בפני אנשים לנהל חיים מכובדים וראויים. לעתים אני תוהה אם היצירה המודרנית הזו של מדינה אכן משרתת בצורה נכונה את האנשים החיים כאן. השנה הייתי רוצה שנצליח לגרום למדינת ישראל לעשות חשבון נפש ולקבל ממנה תשובות פשוטות וברורות. אני רוצה שהמדינה תחשוב על המעשים שלה, מה היא בוחרת לשנות ולתקן בתשע"ג, מה היא יודעת שצריך לתקן ואין ביכולתה לעשות זאת עכשיו, אבל היא זוכרת ותעשה זאת מאוחר יותר. הייתי רוצה שהמדינה תיקח את מערכת הערכים היהודית ואת הצהרת זכויות האדם ותבחן את עצמה לאורם.
האם יש לאנשים הגרים במדינת ישראל זכות לדיור ראוי? האם יש לנו זכות לתעסוקה מקיימת ומכבדת? האם יש מערכת בריאות ציבורית טובה? האם יש חינוך ציבורי טוב? לאיזה ערכים אנחנו מחנכים במערכת החינוך הציבורית? מה מצב הגזענות במדינה שלנו? והאם אנחנו פועלים למען האחר והזר, כפי שראוי וצריך לעשות?
ויש עוד ועוד שאלות
ואחרי שהמדינה תברר את הנושאים הללו לעצמה, שתעמוד מולנו, כמו שאנחנו עומדים מול בית דין של מעלה, ותתן לנו דין וחשבון, ותכנית פעולה לשינוי ותיקון המצב הקיים. אני יודעת שזהו חלום שלא יתגשם, ובמקרה הטוב אקבל ממדינתי סיכום כלכלי של המצב ואיך פקידות האוצר מציעה לתקן אותו (לזה קוראים תקציב המדינה), סיכום שלא רואה את צלם האנוש שיש בכל אדם ואדם, גם במובטל, בנכה או בילד המתקשה להסתגל למערכת הבית סיפרית הצפופה.
כל עוד אני מאמינה שיש לנו סיכוי לגרום לזה לקרות, אמשיך להילחם על המדינה הזאת, השנה הזו המסתיימת כעת לא הייתה מעודדת, אני מתפללת שתשע"ג הקרבה ובאה תישא בכנפיה את רוחות השינוי שאני ורבים אחרים מייחלים להם, ויודעת שהם לא יגיעו אם לא נביא אותם. הכול צפוי והרשות נתונה. מי ייתן ובשנה הזו נבחר – כיחידים, כחברה וכמדינה – באפשרות שרואה כל אדם, מכבדת כל אדם ודואגת לכלל.
–
חשבתן\ם שהסיפור הזה חשוב \ מזעזע \ מרגש? רוצים לעזור לנו לשפר את המצב עוד? אנא תרמו לנו וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.
