לפעמים גם חופש מדומה גורם לאושר. עאישה סידאוי מהרהרת לנוכח המראה של אלפי פלסטינים תושבי הגדה, שהכובש ה"נאור" התיר להם, ב"רוב חסדו", לבקר בחוף הים של העיר יפו לרגל חג עיד אלפיטר.
זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה כל כך הרבה פלסטינים, מכל כפרי הגדה, שהגיעו לחוף הים בעיר יפו. אותה העיר שחייה נטועים בעומק הזיכרון הפלסטיני. אין אפילו משורר פלסטיני אחד שפסח בכתיבתו על יפו, או על חופיה ופרדסי התפוזים המפורסמים שהיו בה (שכעת, לצערי, לא נשאר להם כל זכר).
לרגע קצר אחד, מול ערבוביית הניבים של הערבית, שכחתי את הכיבוש, את המחסומים והחומה, וחוויתי רגע של אחדות וקירבה וחופש. לרגע אחד, יכולתי להאמין, בדמיוני, במין חופש תנועה מדומה, ולחשוב שכל מה שנשאר לנו לעשות ברגע זה הוא לריב על התור לעלייה לספינה שתיקח אותנו לסיבוב של חצי שעה, ששווה של כך הרבה. לרגע אחד, הרגשתי צורך לצעוק בשמחה – הנה החופש, הנה פלסטין מאחדת אותנו מחדש!
הרגע הקצר הזה, שנגמר מהר, עדיין הותיר בי תחושה של אושר, ושאלתי את עצמי, תוך כדי שאני מחייכת בלבי – ואולי זה בכל זאת אפשרי? חופש מדומה או חופש ממשי – האושר שראיתי היה אמיתי.
—
חשבתן\ם שהסיפור הזה חשוב\מזעזע\מרגש? רוצים לעזור לנו לשפר את המצב עוד? אנא תרמו לנו פה וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.
