Victims of molotov attack by settlers, Hadassah Ein Kerem Hospital, West Jerusalem, 18.8.2012 | cc: flickr | Photo by: JC/Activestills.org
ביום חמישי האחרון (28.8) נסעו הרב יחיאל גריינימן, ונתניה גינזבורג לבית חולים הדסה שבירושלים בכדי לבקר את הבחור הצעיר שהותקף בכיכר ציון ואת המשפחה הפלסטינית שהותקפה בבת עין. קראו על קורבנות האלימות הישראלית.
שש נפשות של המשפחה שוכבות בבית חולים, האם, שפניה שרופים וידיה חבושות, שני ילדים קטנים בני שש ו-ארבע (שעליו אמרה הסבתא שקיבל כוויות בכל חלקי גופו) ושלושה גברים. אנחנו ראינו רק גבר אחד לזמן קצר כאשר צוות הטלוויזיה היה שם, ידיו ורגליו היו חבושות בתחבושות גדולות.
נשאלתי מדוע הלכתי לבקר אותם ולא נסעתי לראות ישראלים שהותקפו ע"י פלסטינים. ראשית כל, את הישראלים יכולים לבקר בני משפחה וחברים בלי לבקש אישור מאף אחד. אילו הייתי מכירה מישהו שהיה בודד, הייתי מבקרת אותו. שנית, המדיה בישראל תמיד מדווחת על נפגעים ישראלים. השאלה העיקרית שנשארת פתוחה: מדוע, רוה"מ בנימין נתניהו, הנשיא שמעון פרס, או חבר ממשלה וחברי כנסת לא באו לבקר את הקרבנות פלסטינים?
אותם פוליטיקאים שתמיד מכבדים את היהודים (שהותקפו) בביקור ביחד עם צוותי טלוויזיה, שוכחים שגם הפלסטינים הם בני אדם. העם שלנו הולך ומדרדר לרמה של האויבים שלו. רוה"מ נתניהו מדוע אינך הולך לבקר את הפצועים בשני מקרי האלימות הללו? האם באמת לא אכפת לך? האם ההודעות לעיתונות שלך הם רק מס שפתיים? אם כן, אז אנא ממך, תן לרגליך ללכת אחרי המילים שיצאו מפיך. אבל אתה הרי פוחד שתפסיד את כל המצביעים בצד הימני של המפה הפוליטית, ששונאים את הערבים. הרב יחיאל גריינימן אמר לי, בצדק רב, שאם הנשיא פרס ואתה הייתם מבקרים בבית החולים, זאת הייתה מחווה יוצאת מהכלל שהייתה מוכיחה שאינך תומך באלימות נוראית שכזאת.
מדוע, רוה"מ בנימין נתניהו, הנשיא שמעון פרס, או חבר ממשלה וחברי כנסת לא באו לבקר את הפלסטינים? | הפגנה נגד הלינץ' שנעשה בככר ציון בירושלים, 18.8.2012. צילום: JC/Activestills.org | cc: flickr
הגענו לבית החולים ולקח לנו זמן למצוא את קורבנות האלימות. בשני המקרים, האחיות במחלקה ביררו מי אנחנו. במקרה של הבחור הצעיר שנפצע בלינץ' הם התייעצו עם המשפחה שלו האם מוכנים לקבל אורחים. קודם הלכנו לבקר את האימא שנפצעה ואת האימא שלה שישבה לצדה בדאגה.
מצאתי את עצמי מודה לכל המורים לערבית, שהניחו בידי את המפתחות ליצור דיאלוג בשפה הערבית. הרב יחיאל גריינימן הבטיח לסייע לקרובי משפחה לקבל היתרי כניסה לישראל. ביררנו עימם האם הם ירצו לראות אותנו בביקור נוסף. המשפחה הגיבה בחיוב ובחֹם. האחות הבחינה בנעשה וחיממה את ליבנו כשאמרה לנו "כל הכבוד על שבאתם לבקר". במקום פגשנו גם את רחל, שאותה הכרנו ממסיק הזיתים בשטחים, היא הגיעה עם בחור צעיר ואיני זוכרת מאיזה אירגון. פגשנו גם שתי נשים דתיות שחלקו עמנו את הכריכים שהביאו. הם לא ידעו דבר על בקבוק התבערה שהושלך ליד בת עין. אך הם ידעו לספר לנו על שני האריתריאים שאושפזו כתוצאה מתקיפה של שונאי זרים. והם בדקו לגבי מיקומם בבית החולים וגילו שהם כבר שוחררו.
אלימות של ילדים כמעשה חברתי ישראלי
אני מודה שהיה לנו קל יותר בביקור של הנער הפצוע ממזרח ירושלים. זאת משום שהאב מדבר עברית. יחד עם זאת הבנתי חלק מהשאלות והתשובות כחלק מהראיון שהוא נתן לצוות טלוויזיה ממדינה ערבית. אב המשפחה סיפר כי השוטר שראה מה מתחולל במקום הפטיר, "אוהה, אלו הם רק ילדים…" ושהטלפונים למשטרה (בזמן האירוע) לא נענו בתשובה.
הקהילה היהודית של הפעילים פועלת בתוך גבולותיה, אבל כאשר נחצים הגבולות, אי אפשר שלא להרגיש רגשות אשמה. כל פעיל ופעילה ממלאים אחר העיקרון של "צדקה מתחילה בבית". השאלה היא איזה סוג של בית אנחנו בונים? אחד ממשתפי הלינץ', בן ה-13 סיפר לתקשורת הישראלית כי הוא לא גילה חרטה למרות שהוא וחבריו כמעט הרגו בחור צעיר במו ידיהם והוא אף היה חוזר על המעשה, והצטער שלא הצליח להרוג אותו.
–
חשבתן\ם שהסיפור הזה חשוב\מזעזע\מרגש? רוצים לעזור לנו לשפר את המצב עוד? אנא תרמו לנו פה וחזקו את הקולות היהודיים המקדשים את האדם באשר הוא אדם.
