רב, אִימָאם וכומר הולכים לחורשה ›

Cool Snow Art  By Tobyotter cc: flickr

יהונתן שפע, ייצג את רבנים למען זכויות אדם במפגש בין-לאומי עם פלסטינים בזגרב. המסע אל תוך ערבות השלג השוממות, והחום שהמיס את לבבות העמים הביא אותו לתובנות חדשות. התחושה של שפע היא שרבנים למען זכויות אדם יאירו את הדת והרוחניות בקרב ארגוני זכויות אחרים; הם אלו שישנו את התנאים הפיזיים של הסכסוך, יזיזו לבבות, דעות ויאירו נשמות.

התחושה שלי היא שהאחריות הייחודית של שומרי משפט בקרב ארגונים רבים של זכויות אדם היא להביא את הדת והרוחניות לתהליך. תפקידנו ושליחותינו היא לא רק לשנות את התנאים הפיזיים, אלא גם להזיז לבבות ודעות, להאיר נשמות.

"אני חושב שאם היית מבקר בכפר שלי, הם היו מנסים להרוג אותך". זו היתה שורת הפתיחה של שיחה שניהלתי בזמן האחרון עם קולגה שעובד ברשות הפלסטינית. הוא לא התכוון להישמע מאיים, רק רצה להיות כנה עימי.

שכבנו על הגב על הדשא ביום שבת, היום השביעי של משלחת בת עשרה ימים לערבות קרואטיה. כבר עברנו הרבה יחד, ועכשיו היה לנו את הזמן, את הנוחיות להתבוסס בתוך המים הבוגדניים יותר שזרמו בינינו. היינו קבוצה קטנה של מנהיגים דתיים פלסטינים וישראלים שנדחפו ביחד לתוך המצבים הבלתי אפשריים האלה. ניסינו לבנות חזון הכולל בניית שלום, זכויות אדם וביטחון המערבים אופי, אתגר והכשרת מנהיגות.

לבנות יסודות איתנים וחוצי מגזרים ודו לאומיים

הטיול הזה מומן ע"י הממשלה הבריטית והמועצה למוסדות דתיים בארץ הקודש. הארגונים שהגו את התכנית היו: Search for Common Ground ו- Outward Bound Center for Peace building.

פרויקט המנהיגים הדתיים הוא המהדורה האחרונה של רשת של מנהיגים מכמה סקטורי-מפתח בחברות הפלסטינית והישראלית שעברו את אותה הכשרה. התקווה היא לבנות יסודות איתנים, מגוונים חוצי מגזרים ודו לאומיים שעליהם אפשר יהיה לבנות ארגונים משתפי פעולה.

הוזמנתי בכדי לגייס מנהיגים יהודים לקחת חלק בקבוצת הסיוע. המטרה המפורשת שלנו היתה לגייס מנהיגים שעדיין לא היו מעורבים בזכויות אדם ועבודה למען השלום. לא. זו לא היתה קבוצה של שמאלנים. מולי ישב באחת מהשיחות בשבת רב מהתנחלות באזור גוש עציון. במסע לקרואטיה השתתפו גם שלושה דתיים מתנחלים, שאחד מהם מעולם לא השתמש במושג "פלסטינים". הקבוצה הישראלית המגוונת בִּלְּתָה את עשרת הימים בהליכה, בישול ומחנאות ביחד עם קבוצה של פלסטינים המגוונת (חלק מהם גדלו במחנות פליטים, עבדו בבתי דין השרעים ולפני כן מעולם לא פגשו ישראלים).

אינטימיות דו לאומית

מזה יותר משנה אני עובד בשומרי משפט ועבדתי ופגשתי פלסטינים רבים. שום דבר שחוויתי עד עכשיו לא הגיע לרמה של האינטימיות, הבנת משותפת והאמון שבנינו בטיול הזה. אמנם הרגע הראשון שלנו ביחד היה מלא במתח. הפלסטינים הגיעו קודם וחיכו לקבוצה הישראלית על האוטובוס מחוץ לשדה התעופה בזגרב. ברגע שעלינו על האוטובוס, כמה מהישראלים הוציאו את האייפונים ואת המצלמות שלהם והתחילו לצלם. מיד, אחד הפלסטינים, שהיו לו בעיות עם השב"כ אמר: "בלי תמונות". כמה מהישראלים התווכחו עימו, 'אנחנו אמורים לטייל עשרה ימים מבלי לצלם?'. העניינים התחילו להיות מתוחים. בסוף הסכמנו לשים בצד ליותר מאוחר את נושא הצילום. נסיעתנו להרים הייתה מדכאת.

דברים נעשו עוד יותר מסובכים. באמצע הדרך ליעדנו נודע לנו שמזג האוויר בהרים התקרר ושלג החל לרדת. הימים הראשונים שלנו בהרים היו ימים של רוחות ושלג, גשמים וקור עז. ביום הרביעי בהרים היינו קרובים למרד, כשהקבוצה הפלסטינים איימה, בחזית אחת, לעזוב את הטיול. זה היה מובן. רוב הישראלים היו או בצבא או גדלו במדינות בהם מחנאות היוותה חלק מהחיים. היה להם ציוד מתאים, והיו רוב הזמן יבשים והיה להם חם איכשהו. לפלסטינים פשוט לא היה הציוד הנכון. הם היו ספוגים במים, קפואים ומעוצבנים.

שני עמים דחוסים בצריף קטן

המתח עוד עלה, ההפרדה בין העמים הלכה וגברה. הישראלים הזדהו עם הצורך של הפלסטינים שיהיה להם חם ויבש, אך הרעיון של זניחת הטיול אחרי כמה ימים בכלל לא עלה על דעתם. כשנדחסנו לתוך צריך קטן שבו מצאנו מקלט מפני הרוח והשלג, האפשרות של כישלון חצצה בינינו ולמשך זמן מה התנהלנו בזהירות רבה.

לאט, לאט, כלל הזהב של השממה החל לעבוד. "כשאתה יבש, כשחם לך, כשאתה אוכל טוב, אזי הכל יכול להשתנות." החבלים מעל התנור היו מלאים בגרביים, מכנסיים ושקי שינה רטובים. כל אחד נאבק בכדי לחלוק איזשהו בגד יבש שהיה ברשותו. כולנו, 21 אנשים יחדיו. נדחקו לצריף אחד ובמהרה התחממנו. אחרי ארוחת הצהרים היו כבר קצת צחוקים. כשהגיע זמן ארוחת הערב כבר סיפרנו סיפורים ושרנו.

באותו הערב, היהודים התפללו מעריב עם פלסטינים בתוכנו, סביבנו ובינינו. מיד לאחר מכן, התפללו המוסלמים למגרב. האזנו בשקט, התחיל איזשהו תהליך אלכימי. הנה אנחנו היינו כאן, דחוסים יחד, לובשים בגדים אחד של השני, שומעים תפילות אחד של השני. הרווחים בינינו התחילו להצטמצם ולהיטשטש.

מדוע זה חשוב? מדוע זה מובן ש"רבנים למען זכויות אדם" ייקחו בפרויקט

איני יכול לדבר היטב על זכויות אדם, זאת משום שהרקע שלי הוא בזכויות כלכליות בכלל והזכות לאוכל. בפרט. בתחום זה של עבודתנו ישנן שלוש דרגות למימוש של זכויות אדם: כבוד, הגנה והגשמה. כיבוד  זכויות האדם של אנשים פירושו פשוט להימנע מפגיעה בהם. בכדי להגן עליהם צריך גם למנוע מאחרים לעשות זאת. להגשים זכויות אדם פרושו לטפח באופן אקטיבי מצבים שבהם זכויות אדם יכולות להתממש במלואן. הדרגה הגבוהה ביותר, של תרגום מעשה הזכויות בישראל, פרושה לשנות את אופיו של גן המשחקים: לעבוד לקראת זמן שבו זכויות אדם יינתנו באופן טבעי, לכל מי שחי בארץ הקודש – בין אם הוא מוסלמי, נוצרי, או יהודי.

כארגון רבני, עם שורשים בתורה, זה מובן לי שיש לנו אחריות להביט לעומק העימות, מעבר לגורמים שטחיים, לפוליטיקה, לגיאוגרפיה, לדמוגרפיה, לביטחון ולכיבוש. כארגון המבוסס על התורה יש לנו פרספקטיבה ייחודית שממנה אפשר לחפש ולהאיר את השורשים האמיתיים של הסכסוך. עלינו לממש את זכויות האדם עבור כל האנשים שחיים בארץ הזאת, בכדי שיוכלו לפרוח באופן חופשי ובכבוד, אנחנו חייבים לפנות לסיבות האלו. הסכסוך הוא סימפטום של מחלה ואם לא נאבחן את המחלה באופן מדוייק, נדגיש את שורש הסיבה, המחלה תמשיך להביע את עצמה בסימפטומים של עוינות ואלימות.

לפעמים טקטיקות שמפעילות לחץ עובדות בשטח, אך לפעמים לא. בנוסף למאמצים הללו (מימוש זכויות) עלינו  לשנות את טבע הסכסוך. התחושה שלי היא שהאחריות הייחודית של שומרי משפט בקרב ארגונים רבים של זכויות אדם היא להביא את הדת והרוחניות לתהליך. תפקידנו ושליחותינו היא לא רק לשנות את התנאים הפיזיים, אלא גם להזיז לבבות ודעות, להאיר נשמות.

המתנה שקיבלתי מהפרויקט היהודי-פלסטיני

המתנה הגדולה ביותר בפרוייקט זה עבורי היתה היכולת לדבר עם אנשים אחד על אחד. הבאתי איתי מכשיר הקלטה לטיול ובליתי שעות בהליכה ושיחות עם כמה שיותר משתתפים. אלו היו עבורי חלק מהרגעים בעלי המשמעות הגדולה ביותר בטיול. חלק משיחות אלו עדיין רודפות אותי, מפני שהן חושפות חילוקי דעות עמוקים ביותר בראיה ובהבנה, חילוקי דעות שרומזים שלפנינו עוד אתגרים רבים.

בכל הראיונות שלי מצאתי כי השאלה בינינו הייתה אחת ועמדה בינינו: "מהי הסיבה האמיתית לסכסוך?" אחרי תשובות ראשונות כמו "הכיבוש" או "חוסר ביטחון" הייתי מתעקש ולוחץ ומכריח כל אחד מהמשתתפים לקלף את שכבת הסיבתיות, עד שהם הגיעו לדבר הדברים שהם הרגישו באמת; לשורש הסכסוך; אותה סיבה עיקרית. הפצרתי בהם להסתכל עמוק פנימה, על אחד מהמרואיינים שלי,  שאמר, אחרי שקילף מעצמו את שכבות הדברים: שורש הסכסוך הוא פחד וחוסר אמון.

בואו נאמר שאתם מקבלים זאת, שאתם מסכימים שאנחנו פוחדים – מהעתיד, אחד מהשני; שהשנאה, האלימות, השמדת עצים, בתים וחיים – שכל זה בנוי על יסוד הפחד. מה המובן של זה בקשר לעבודתנו? מה זה אומר לגבי הבטחת זכויות אדם בארץ הזאת?

התשובה לכך מונחת ברעיון שאם לא נמצא דרך להבריא את הפחד, אנו נלחם אחד בשני בקביעות ובהתמדה. זה אומר שצריך לשנות את האופי של הסכסוך, ליצור את התנאים בהם זכויות אדם יפרחו באופן טבעי, לטפח ארץ עם שני עמים שאינם פוחדים אחד מהשני – כאלו שמאמינים.

זו כמובן משימה לא קלה. זה לקח כמה ימים, מזג אוויר נורא, צריף קטן, שבו שמענו את התפילות המשותפות שלנו בכדי שהקבוצה הקטנה של מנהיגים דתיים תתחיל לבטוח ולהתגבר על הפחד. זה לא מוגזם לומר שהקבוצה שיצאה מהחורשה לא היתה דומה לקבוצה שנכנסה אליה עשרה ימים קודם לכן. בסוף, חלקנו סיפורים, כינויים ובדיחות פנימיות. השיר שלנו, שכולנו שרנו יחד, אימאמים ממחנות פליטים ורבנים חרדים כאחד, היה אללה הוא אללה. בסוף, בטחנו אחד בשני מספיק עד שצילמנו בחופשיות.

איננו יכולים לצפות שכל אחד יוכל להשתתף בטיול בן עשרה ימים בשממה מעבר לים. זו הסיבה שבגללה התחלנו עם מנהיגים, בתקווה שהם יחזרו לבתיהם וישפיעו וישנו. בחודשים הבאים, פרוייקט המנהיגים הדתיים ימשיך בסדרה של סדנאות, הדרכות של אחד על אחד וביקורים לקהילות ולמקומות קדושים אחד של השני. מעבר לכך, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה עוד אנחנו יכולים לעשות בכדי להבריא את הפחד וחוסר האמון בין שני עמינו.

זו נראית שאלה מושלמת עבור ארגון זכויות אדם המבוסס על התורה. בתשובה על השאלה הראשוני בתורה:

"אַיֶּכָּה", היכן אתה? אדם תאר את הפחד כחוויה רגשית של להיות מחולק, מופרד. אפשר להבריא את הסכסוך, אנחנו חייבים לחזור לפחד הזה, לחוויה המקורית של הפרדה. אולי אנחנו יכולים, כארגון של רבנים, להכיל את הדברים הללו. אולי נוכל, לשנות את המבט של הקהילות שלנו ולהסיט אותו מפחד וספק, אל עבר שלמות ואמון.