בתמונה: אתי חן בהפגנת זעם על היעדר דיור ציבורי, מול ביתם של שר השיכון וראש הממשלה בירושלים. 26.7.2012. צילום: אקטיבסטילס, JC
הרב עדית לב ברגע של חשבון נפש ומבט לאחור, בעקבות מותו של משה סילמן ז"ל
"שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד" (מתוך ברכת המזון)
מאז הפגנת ה- 14/7 בה בחר משה סילמן להצית את עצמו ולא להיות דר רחוב, אני פוגשת אנשים מזועזעים מבחירתו של משה, אנשים שמתקשים להבין אותה. אקדים ואומר – שאינני יכולה לדמיין איך אדם מחליט לפגוע בעצמו, וכי אני מאמינה בקדושת החיים וכי אסור לנו לפגוע בנפשנו. אבל, ובמקביל – אני מלווה אוכלוסיות מוחלשות במאבקן מול הרשויות כבר שמונה שנים ורואה איך בפועל התסכול יכול להגיע לקיצוניות כזו.
התחלנו את מרכז הזכויות של רבנים למען זכויות אדם בחדרה סביב תוכנית ויסקונסין, ולאחר שהצלחנו לסגור את התוכנית, מרכז הזכויות הרחיב את הנושאים בהם הוא עוסק, ואנחנו מסייעים בכל התמודדות של אזרחים אל מול השילטונות. במהלך השנים ליוויתי אנשים רבים עם סיפורים שונים. והצטברו בזכרוני כל כך הרבה סיפורים שקשה לחיות איתם.
אם חד הורית לילד בן 4, שבליל חורף קר שמעתי אותה משתעלת תוך כדי שינה, דיברנו קצת על הילד ושאלתי האם היא מדליקה חימום בלילה (רציתי להציע שתניח סיר מים על החימום) והתשובה הייתה: “אני לא יכולה להדליק את החימום גם כשהוא חוזר מהגן". ואני חשבתי על ילד בן 4 שחוזר לבית קפוא, ולא יכול לשחק ולגדול כמו שילדים אמורים.
אישה בודדה, בת 55, שסיפרה לי כי בחורף היא צריכה לבחור בין הדלקת הדוד למים חמים לבין הדלקת החימום. אז היא לא מדליקה חימום, ומתלבשת חם.
אם חד הורית ל-2, שסיפרה לנו כי למרות כל הפניות לעמידר לא תוקנו חלונות הדירה בה היא גרה, ובחורף המים מציפים את הדירה, ושלושתם מצטופפים בפינת חדר אחת שנשארת יבשה.
אמא לילדה עם פיגור שיכלי בת 21 שהמועצה סירבה לממן את ההסעות שלה למרכז התעסוקה מדי יום, ולכן היא צמודה לאם כל הזמן, ושתיהן לא מתפקדות.
אם חד הורית ל- 2 שבנה סולק מבי"ס באמצע כיתה יב'. גם העובדת הסוציאלית שמונתה למקרה חשבה שהילד צריך לחזור לבי"ס ולסיים את בחינות הבגרות. אך בסופו של דבר כל מה שיהיה לילד הזה זו תעודת סיום 12 שנות לימוד.
אישה כבת 55 שקיבלה לפתע מכתב על תיק הוצאה לפועל שנפתח לה על צ'ק שניתן מחשבון שהיה לה ולגרוש שלה לפני 14 שנה! היא לא מצליחה לקבל פרטים מלשכת ההוצאה לפועל או מהעו"ד הפרטי שמטפל במקרה, אבל היא מקבלת איומים מפחידים מאותו עו"ד, וגם עוקל חשבונה.
ויש עוד ועוד מקרים. והמשותף לכולם הוא התחושה שאם אתה עני, ואולי גם חולה, אפשר לרמוס את כבודך ולהשפיל אותך. אפשר למנוע ממך קצבת נכות כי כל מה שיש לך הוא שלוש שורות מרופא של קופת חולים, ולא מכתב בן שלושה עמודים שניתן תמורת כמה אלפי שקלים. ההכרח הזה של הרשויות לרמוס אותך, לא לתת לך להרים את ראשך – לא לכבד את הניצוץ האלוהי שבך, לא ברור לי. ברור לי חוסר הרצון של חלק מהעניים לכופף את ראשם עוד יותר נמוך, ולחטוף מכה אחר מכה.
הסיפורים שמאחורי המספרים במערכת הבריאות – פרופ' גבי בן נון
יש ימים שקשה לי לחזור הבייתה, לבית המחומם, לאוכל, לחשמל, מים וארנונה שאני מסוגלת לשלם, לשלושה ילדים שהולכים לחוגים ומקבלים מה שהם צריכים. כשביתי הקטנה הזדקקה לאוכל רפואי שעלה לנו 1000 ש"ח בכל חודש, המחשבה הראשונה שלי אחרי שנאמר לי הסכום בפעם הראשונה הייתה: מה תעשה אותה אם שמגיעה אליי למרכז הזכויות וחיה מקצבה של 2400 ש"ח, איך היא תקנה את האוכל הזה לילדיה? ומה יקרה לילד שצריך אוכל שכזה ולא יקבל? והנה שאלה חשבונאית דווקא: כמה הוא יעלה, אח"כ, למדינה?
קשה מאוד להיות עני במדינת ישראל, קשה מאוד לעבוד במרכז זכויות כשיושבים מולך אנשים שאתה יודע שהם רעבים (אולי), שאין חשמל בבית, שאין מים, כי לא נותר כסף לתשלום החשבון הזה. וכששומעים את הסיפורים הללו שוב ושוב, מאנשים שונים – מבינים כמה בלתי אפשרי החיים שהם חיים. ולא – הם לא נהנים לחיות על קצבאות, הם לא בחרו בזה, שוק העבודה בחר להתעלם מהם, ולהם אין שום יכולת להלחם בכך. המדינה בוחרת שלא לסייע להם להשתלב בשוק התעסוקה, כשהיא מקצצת בתקציב ההכשרות המקצועיות, ובתקציב שירות התעסוקה.
המדינה בוחרת שלא לסייע למובטלים להשתלב בשוק התעסוקה, כשהיא מקצצת בתקציב ההכשרות המקצועיות, ובתקציב שירות התעסוקה.
אז כשחוסר המוכנות של משה סילמן ז"ל להיות דר רחוב הביאה אותו לעשות מעשה נורא שכזה חשבתי על כל האנשים האחרים שפגשתי במהלך השנים. חשבתי על הכוחות העצומים שהם משקיעים בלהצליח לשרוד יום ועוד יום. לארגן אוכל ממקור אחד, כסף לתשלום חשבונות ממקום אחר, ולשרוד מקצבה בלתי אפשרית של 1339 ש"ח (הבטחת הכנסה ליחיד).
פעמים רבות אמרתי לנשים החברות בקבוצת הפעולה שלנו (שרובן חיות מהבטחת הכנסה) שאני מעריצה את היכולת שלהם לחייך ולשמוח למרות הקשיים הבלתי נגמרים. בימים אלו אני מעריכה אותן עוד יותר.
מוקדש באהבה גדולה לאנשי החזית החיפאית, ולנשות קבוצת הפעולה של "רבנים למען זכויות אדם" בחדרה.
הדברים התפרסמו לראשונה בעבודה שחורה
