בתמונה: המכתב שחילק משה סלימן לפני שניסה להתאבד במחאה החברתית. צילום: אקטיבסטילס
לפני יותר מחצי שנה פרסמה הרב עידית לב את הפוסט "מצוקה כלכלית: שלא נבוש ולא נכלם" שסיפר בעילום שם את סיפורו של משה סילמן שהגיע למרכז לזכויות אוכלוסיות מוחלשות בחדרה לקבל סיוע. הרב לב הרגישה את העתיד לבוא במדינה ללא רשת ביטחון חברתית. מצוקה כלכלית: שלא נבוש ולא נכלם ס'. נמצא על סף התהום, ללא דיור, ללא הכנסה ראויה, ומדינת ישראל אינה מושיטה לו את היד שהיא הייתה צריכה להושיט השבוע ישבתי במרכז הזכויות שלנו עם ס. גבר בשנות החמישים לחייו שבא כדי לקבל סיוע במיצוי זכויותיו. בזמן שישבנו התפרסמו נתוני הביטוח הלאומי על האנשים הרעבים בישראל. אותנו, במרכז הזכויות הנתונים לא מפתיעים, אנחנו מכירים את הפרצופים שמאחורי המספרים, את התחושה הנוראית של מי שאין לו מה לאכול והיכן לגור. בברכת המזון (שנאמרת אחרי ארוחה) יש משפט שמהדהד לי מאז שהתחלתי לעבוד במרכז הזכויות: “וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יי אֱלהֵינוּ לא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:”. כל פעם שאני נתקלת בסיפור כמו זה של ס'. אני חושבת כמה היו חז"ל חכמים, עד כמה הם הבינו לנפש האדם וידעו שכשאדם תלוי באדם אחר ללא הסדרה ראויה של הדברים הסיוע הזה יינתן תוך כדי הכלמת פני העני, מה שקורה היום בישראל. סיפורו של ס. מראה כמה קל להתדרדר במורד הכלכלי ולהגיע למקום הנזקק, שכיום במדינת ישראל, יש בו כל כך הרבה בושה וכלימה. ס. היה איש עסקים מצליח, עד שביטוח לאומי החליט שס. חייב להם כסף ועיקל חלק מהעסק שלו. בעקבות העיקול העסק קרס, וס' הפך לשכיר. הוא המשיך בניסיונות יזמות שונים על מנת לשפר את מצבו הכלכלי, אך שום יוזמה לא הצליחה והוא שקע בחובות גדולים. גם כאשר פנה לבית המשפט על מנת לתבוע את ביטוח לאומי על הנזק שנגרם לו הוא חוייב לשלם 200,000 ש"ח אגרה, שלא היו לו, והתביעה נגנזה. בנוסף לכל שאר הבעיות, לפני כחצי שנה עבר ס. אירוע מוחי, איבד את כושרו לעבוד, ונזקק מאז לתרופות רבות. כיום אין לו דירה, הוא מתקיים מקצבת נכות וקצבת השלמת הכנסה שמגיעות ביחד ל- 2040 ש"ח בחודש, ומהם מנכה ביטוח לאומי כ- 250 ש"ח כל חודש לחוב לביטוח לאומי. הוא לא מקבל דיור ציבורי או סיוע בשכ"ד בגלל שהיתה לו פעם דירה, ובגלל משפט שעדיין לא נגמר על ירושת אימו. הוא חי בדירה שהוא קיבל רשות להתגורר בה בחינם. מה-1800 ש"ח בחודש הוא לא מצליח להתקיים, הוא לא מצליח לקנות את כל התרופות שהוא צריך, הוא לא מצליח לקנות לעצמו אוכל (ומקבל סיוע מעמותות). נכון להיום בעזרת הדיור בחינם והסיוע מעמותות יש לו קורת גג ואוכל, אין לו את כל התרופות שהוא צריך. בחודש מאי הוא יצטרך לפנות את הדירה, ואז הבירוקרטיה הבלתי אפשרית של מדינת ישראל תטביע אותו, הוא ישאר חסר דירה, וחסר יכולת לממן דיור. הקושי והיאוש ליוו את השיחה שלנו, אין לי פתרונות אמיתיים להציע, מרכז הזכויות שלנו עוסק במיצוי זכויות. אנחנו נבדוק את נושא הסיוע בשכר דירה (עוד כ-1000 ש"ח בחודש), אם כי יש לי חשש כבד שהבירוקרטיה כתוצאה מהחובות שלו תאפשר למדינת ישראל להתחמק מהתשלום הזה. אנחנו נבדוק אל מול ביטוח לאומי האם אפשר להקטין את גובה ההחזר החודשי לחוב, ונלווה את ס.' לועדות ביטוח הלאומי בתקווה שנצליח להגדיל את קצבת הנכות שלו. זה מקרה גבולי ואני לא יודעת האם נצליח, ואני לא יודעת כמה זמן ייקח לקבל תשובות מכל הגורמים השונים, ולנו יש יעד מוגדר – מועד הפינוי מהדירה הנוכחית במאי. אבל גם אם נצליח במיצוי הזכויות באופן המירבי, דבר שמרבית האנשים לא יכולים לעשות בכוחות עצמם, המהות תשאר אותה מהות – האדם עבד שנים רבות, שילם כספים רבים לביטוח לאומי, וכעת כשנקלע למצוקה מדינת ישראל נותנת לו סכום שהוא לא לחיות ולא למות, וגורמת לו לבושה וכלימה בדרך. האמונה היהודית שלנו, המוסר שלנו צריכים לעמוד למולנו כתמרור ברור – אסור לנו לאפשר שבמדינה שלנו יהיו אנשים שחיים ברחובות, אנשים רעבים, אנשים שלא יכולים לקנות את התרופות שהם צריכים, ויש לנו הרבה יותר מדיי אנשים כאלה היום! במדינה עם התנהלות ראויה היה איש במצבו זכאי לקצבה שמאפשרת לחיות ממנה (לקנות תרופות ואוכל, לשלם חשמל, מים וארנונה), הוא היה מקבל דירת דיור ציבורי, ולא נזרק לשוק הפרטי, והיו מציעים לו אפשרויות שיקום תעסוקתי. במדינה ראויה יכול היה אדם לפנות למוסד לביטוח לאומי ולקבל את המגיע לו בלי להזדקק לסיוע של מרכז זכויות או עו"ד (שאין לו כסף לממן). במדינה ראויה אדם שמגיע לתחתית התחתיות היה מקבל יד מושטת שמסייעת ולא מסר שהוא רמאי, גזלן ושקרן ולא מגיע לו דבר. ס.' חרד ממאי הקרב, הוא לא מוכן להיות חסר בית, הוא לא מוכן לשלם את המחיר שהמדינה רוצה שהוא ישלם כדי שכולנו נחייה בחרדה מהרגע שזה יקרה לנו (וזה כל כך קל להגיע לשם) ולכן נשתף פעולה עם הממשל מתוך החרדה הזו. אחרי הקיץ האחרון אני מקווה שס.' לא יהיה לבד בהתמודדות שלו, ושלא נצטרך לקרוא במאי על מעשים נואשים אותם הוא בחר לעשות כתגובה למצוקה כלכלית. קריאת חובה: מדינה שמוחקת את האזרחים שלה – לאחר שפשט את הרגל לפני עשור חי סילמן בעוני, ויתר על תרופות ומזון ונלחם בממסד כדי לקבל סיוע בשכר דירה וקצבת נכות. "מכל זווית שלא תקפנו – מדינת ישראל לא עזרה לו" – אורי בן דב
***
הנה חלק מההודעה לעיתונות שהוצאנו בעקבות המקרה:
רבנים למען זכויות אדם רואים את אחריות המדינה בהדרדרות של משה סילמן ושולחים לו ברכת החלמה שלמה. סילמן מסמל בגופו ובהיסטוריה החברתית, כלכלית ואזרחית שלו את היעדר רשת הביטחון של מוסדות הממשלה והמדינה בישראל. שכן, בהדרדרות של משה סילמן מעורבים גורמים ציבוריים רבים: ביטוח לאומי, בנקים, בתי המשפט, המדינה, רשם בית המשפט, משרד השיכון, חברות משכנות, ועדות דיור, אנשי הסיוע המשפטי במשרד המשפטים ועוד. במוצ"ש, בצומת הרחובות קפלן ודובנוב בתל אביב, הוא הצית את עצמו. חשוב לזכור: משה לא לבד. עשרות אלפים נמצאים במקום הזה, מתדרדרים עוד ועוד, נאבקים בבירוקרטיה ובאטימות ובמדינה שמוחקת אותם. כי זו לא טעות – זו מדיניות.
עו"ד בקי כהן-קשת מ"רבנים למען זכויות אדם": הנהלים של משרד השיכון אינם מבטאים את הצרכים של האוכלוסיה. כמו כן הם לא עברו דיון ציבורי, או בדיקה בכנסת. הנהלים משקפים בעיקר תפיסת אוצר של תחומים מוגבלים של: השתתפות בשכר דירה והיצע נמוך של דירות. אין בהם ראייה של הצורך האמיתי בשטח. וכך אנשים שנמצאים במצב של משה סילמן הם לא באופק ההתכוונות של משרד השיכון והאוצר.
נקודה נוספת בסיפור של משה מדגים את חוסר הנגישות, שיא האטימות וההליך המינהלי הפגום של משרד השיכון שלא שומע באופן ישיר את המבקשים סיוע. האנשים מתעסקים בהתכתבויות הלוך ושוב עם החברות המשכנות וועדות משרד השיכון. הפקידים לא רואים את האנשים. ובהיעדר שקיפות של ועדות משרד השיכון, הדבר אורך גם זמן רב כמו בעניינו של משה שהגיש בקשות לועדה עליונה שנדחתה. האוכלוסיה המוחלשת לא זוכה לשקיפות ונגישות למידע ציבורי בנוגע לדיור ובייחוד להתנהלות הוועדות. משה מדגים בדיוק את הסיפורים האלו. הייאוש הנורא שלו הגיע בעקבות הפער שנפער בין התרומה של סילמן לחברה הישראלית, לבין היעדר רשת ביטחון. הייאוש שלו קרה אל מול גם בשל ההתנהלות המינהלית. למשל, כשאמר לרשויות שעוד יומיים, שלושה, הוא ימצא את עצמו ברחוב, ענו לו שהוועדה הציבורית (של משרד השיכון, שאליה הוא הגיש ערעור, על מנת לקבל סיוע בדירה) תתכנס במועד לא ידוע. זוהי אטימות לב מדרגה ראשונה ואסור שתתרחש במשרדים הציבוריים האמורים לשרת את העם.
***
המכתב שחילק משה סילמן לפני שניסה להתאבד במחאה על התנערות המדינה מאחריותה החברתית, כלכלית ואזרחית כלפיו
הפוסט התפרסם לראשונה באתר המחאה הראשי
