מאת: אורי בן-דב – אתמול (מוצ"ש) במהלך ההפגנה ברחוב קפלן, הצית משה סילמן את עצמו, במחאה על המצב הכלכלי הנורא שאליו הגיע, והתעמרות מוסדות המדינה והגופים הממשלתיים בו. הדברים הבאים ינסו להבהיר איך הגיע משה למצב הזה. הם מובאים מפי הרב עדית לב, מנהלת תחום צדק חברתי ב"רבנים לזכויות אדם", שליוותה את משה במהלך השנה האחרונה בנסיונותיו הנואשים לקבל את המגיע לו, ולהמנע מלההפך לחסר בית.
מילה אישית: עדית היא אחותי. כבר שנים אני שומע ממנה את הסיפורים הקשים להם היא מנסה לעזור בנסיונות להביא את מוסדות המדינה לראות את האזרחים השקופים, המוחלשים, שמהם נשללות זכויותיהם הבסיסיות. הערב עמדתי קרוב מאוד למשה ברגע שהצית את עצמו. הדברים הבאים ינסו להיות קורקטיים ככל האפשר, אבל הם נכתבים מתוך זעזוע עמוק.
מדינה שמוחקת את האזרחים שלה
לאחר שפשט את הרגל לפני עשור חי סילמן בעוני, ויתר על תרופות ומזון ונלחם בממסד כדי לקבל סיוע בשכר דירה וקצבת נכות. "מכל זווית שלא תקפנו – מדינת ישראל לא עזרה לו", מספרת עידית לב מרבנים לזכויות אדם
משה סילמן היה אדם גאה. היה לו עסק משלו, והוא היה בעלים של שלוש משאיות. לפני עשר שנים ביטוח לאומי טען שמשה חייב לו סכום גדול של כסף, והחרים את אחת המשאיות שלו. בעקבות ההחרמה העסק קרס והוא הגיע לפשיטת רגל.
הבנק עיקל את הדירה הפרטית שלו ביפו והוא עבר לגור אצל אמא שלו. הוא עבד בעבודות שונות, היה נהג מונית שכיר, והחובות שלו הלכו וגדלו. הוא ניסה לתבוע את בטוח לאומי על הנזק שגרם לו אבל האגרה שהחוק מחייב בתביעה נגד המדינה הייתה למעלה מכוחותיו. רשם בית המשפט, שהוא בעל הסמכות לאשר אגרה מופחתת, סרב לבקשה, ובכך נשללה זכותו של משה לתבוע את המדינה ולברר את מידת הנזק שגרמה לו. זהו רשם בית המשפט אליו הוא התייחס במכתב שכתב לפני הארוע.
מכתבו של משה סילמן. צילום: אקטיבסטילס
בשלב מסויים משה עבר לחיפה, כדי להוזיל את עלויות המחיה. הוא עבד כנהג מונית שכיר. לפני בערך שנה וחצי הוא קבל סדרה של ארועים מוחיים. הוא סבל מסחרחורות בלתי פוסקות ולא יכל לנהוג יותר, והפסיק לעבוד. הוא קבל קצבת נכות מביטוח לאומי, שהייתה כל כך נמוכה עד שהיה צריך לקבל גם קצבה נוספת של השלמת הכנסה. הוא הפך לאיש חולה, שלא יכול יותר לפרנס את עצמו.
במאי, בעקבות בקשה מחדש לביטוח לאומי, הוא קבל מאה אחוז נכות, אבל רק חמישים אחוזים של אובדן כושר עבודה, למרות שהפסיק לעבוד. ביטוח לאומי הקציב לו 2300 ש"ח וזהו בעצם כל הסכום הזה ממנו הוא היה אמור להתקיים. שתי האחיות שלו עזרו לו באוכל. על חלק מהתרופות שלו הוא וויתר, כמו גם על בדיקות רפואיות, על מנת לנסות ולשרוד.
במצב זה משה הגיע למאהל החזית החיפאית עם הקמתו ביולי שנה שעברה. הוא מצא במאהל בית וקהילה תומכת. במהלך תקופת המאהל אחד מהפעילים קישר אותו לאדם שתרם לו דירה לשנה. באוגוסט 2011 הוא עבר לגור בה.
במהלך כל התקופה משה ביקש סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון, אבל סורב. לפי הקריטריונים של משרד השיכון מי שהיתה לו דירה בחמש השנים האחרונות לא יכול להגיש בקשה כזו לסיוע. למרות שעברו עשר שנים מאז שהייתה דירה בבעלותו – זו הייתה אחת העילות לדחיית הבקשה.
בנוסף, לפני מספר שנים אמו של משה נפטרה. מכיוון שהייתה ערבה לחלק מהחובות שלו, דירתה עוקלה. האחיות של משה הגישו תביעה משפטית על חלקן בדירה והעניין נמצא בבירור משפטי, אבל למרות שכל סכום שהוא שמשה יקבל ממכירת הדירה יעוקל מידית לנושיו, משרד השיכון טען שמכיוון שיש סכוי שמשה יקבל סכום כסף בעתיד, הוא לא זכאי לכל סיוע.
משה הגיש ערעור אחד לבד ועוד אחד בסיוע "רבנים לזכויות אדם". הערעורים נידחו. קבלת מאה אחוזי נכות הייתה אמורה לסייע לו בערעור, אבל כל נסיון של משה, ושל האנשים שליוו אותו בתהליך, להבין אם וועדת הערעור קבלה את העידכון על הנכות של משה לא הצליחו. מאמץ רב הושקע על ידי גורמים רבים, כולל חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, רק כדי להבין אם הנתון הזה עמד לנגד עיני הוועדה – עד היום לא התקבלה תשובה.
משה רק קבל תשובה שהערעור שלו נדחה, ביוני האחרון. גם אנשי הסיוע המשפטי של משרד המשפטים (גוף האמור לסייע לאנשים חסרי אמצעים בקבלת עזרה משפטית מול גופים אזרחיים) סירבו לסייע לו בנסיון לתבוע את ביטוח לאומי.
ערעור נוסף שהוגש אמור להתברר בספטמבר. למשה זה היה מאוחר מדי. בעל הדירה שבה התגורר בקש ממנו להתחיל לשלם שכר דירה, ולמשה, אדם של כבוד, היה ברור שהוא לא יוכל להשאר בה. אנחנו מזכירים – מדובר באדם חולה, שלא יכול לעבוד, שמקבל 2300 ש"ח לחודש מהם הוא אמור להתפרנס. המשמעות היא אחת – לעבור לגור ברחוב.
העובד הסוציאלי שטיפל בו לא החזיר לו תשובה לבקשתו לקבל סיוע לחודשיים לשכר דירה, עד הערעור. פשוט לא החזיר. אנשי מחלקת דרי הרחוב בעיריית חיפה אמרו לו שיפנה אליהם כשהוא יהיה ברחוב – אבל משה לא היה מוכן להפוך לחסר בית.
במוצ"ש, בצומת הרחובות קפלן ודובנוב בתל אביב, הוא הצית את עצמו.
יוס ברוך, מאנשי החזית החיפאית שהכיר את משה אישית, מדגיש שמדובר באדם צלול בדעתו, שעשה מה שעשה מתוך ייאוש ומחאה על האטימות המוחלטת של כל גוף ממשלתי אליו פנה לסעד. משה אמר שוב ושוב שהוא לא מוכן שירמסו אותו עד דק. הוא תאר את מערכת ההשפלות שאדם צריך לעבור כדי לקבל סיוע במדינת ישראל, ואמר שגם לאדם עני צריך להתייחס בכבוד. אולי לכן הצית את עצמו – על מנת שיפסיקו לרמוס אותו, שיראו אותו ואת המצוקה שלו. כל מערכת שהיא אליה פנה – הפנתה אליו עורף. מערכות הרווחה, הדיור, ביטוח לאומי ומערכת המשפט – כולם הראו לו את הדרך לרחוב.
חשוב לזכור: משה לא לבד. עשרות אלפים נמצאים במקום הזה, מתדרדרים עוד ועוד, נאבקים בבירוקרטיה ובאטימות ובמדינה שמוחקת אותם. כי זו לא טעות – זו מדיניות, והיא מגיעה מלמעלה, משולחן הממשלה.
מדינה שבה רשויות הרווחה קורסות, הדיור הציבורי מיובש, משרד השיכון אינו מסייע לזקוקים לעזרתו ומערכת המשפט מסרבת לתת סעד למי שאין לו כסף- היא מדינה שמוחקת את האזרחים שלה.
- סיפורו של עובדיה בן אברהם
- סיפורה של ולרי פלח בריגה
- סיפורה של אתי חן
- נסיונות הפינוי של מיטל אברהם וילדיה
- התביעה של משה סילמן
