מ-48′ ועד ישראל 2011, סיפורה של משפחת אל-עג’ו מרמלה ›

ביתה של משפחת אל-עג’ו ברמלה, 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

(הפוסט התפרסם לראשונה באתר סולידריות שייח ג'ארח ומתפרסם ברשות המחברת)

פחד ניכר בעיני בני משפחת אל-עג’ו למראה כל אדם זר שנכנס לחצר ביתם. במתחם בו הם מתגוררים חיות היום 8 משפחות ב-7 בתים. הקרקע שייכת למינהל מקרקעי ישראל, המופיע במסמכי התביעה תחת התואר המאיים: “רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש”י 1950, ע”י סוכנו עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ”. וזהו בעצם כל הסיפור. רשות הפיתוח היא הגוף שניהל מטעם המדינה את הקרקעות שהופקעו מתוקף חוק נכסי נפקדים (1950) וחוק רכישת קרקעות (1953), כלומר הקרקע של משפחת אל-עג’ו הייתה שייכת פעם למשפחה פלסטינית אחרת. המדינה השתלטה על הקרקע והיום, עם עליית מחירי הקרקעות באזור רמלה, עיניהם של היזמים נוצצות והמינהל מסיים את המלאכה: ערבים החוצה, יהודים פנימה. לכל שמונת הבתים הוגשו צווי פינוי: ביתם של עבד ויסמין ושני ילדיהם כבר נאטם בלבנים, ועכשיו תורם של מחמוד וג’יהאן ושני בניהם להיזרק לרחוב. סוף הסיפור כבר ידוע, המינהל יפנה משפחה אחר משפחה, יהרוס את הבתים ויבנה תחתם בניינים חדשים – ליהודים.

צפו בסרטון "אל תשליכני"

 

מקורה של משפחת אל-עג’ו בלוד. במלחמת 48′ גורשה המשפחה מלוד ויצאה למסע לכיוון ירדן כדי למצוא מקום מפלט. באמצע הדרך הצבא הישראלי לא אפשר להם לנוע קדימה, “תחזרו לאיפה שבאתם” (שפת המחסומים לא השתנתה מאז) והם חזרו על עקבותיהם. לוד, עיר ערבית משגשגת, רוקנה מתושביה וגודרה בתיל. יורם קניוק מתאר את מפגשו עם העיר הנטושה בספרו ‘תש”ח’:

“ליד קונצרטינה ארוכה, בצד הדרך, הבחנתי באנשים. בהרבה מאוד אנשים מתגודדים. הנשים בכו, ייללו והתחננו. ילדים צעקו בכעס ובכאב. הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו. הלכתי לקראתם. כאשר קרבתי, הגיח חייל ישראלי, שלפי צבע מדיו וצורתם ידעתי שזה עתה גויס… שאלתי אותו מי האנשים האלה שהביטו בי בעיניים כלות וניסו לזכות בתשומת לבי, לבקש ממני רחמים. החייל אמר: אלה סתם! ערבים! מנסים לחזור לרמלה. אסור להם לחזור. שאלתי אותו מי אסר, זאת היתה העיר שלהם. אמר לי, אל תהיה טיפש, היא כבר לא.”

בבתיהם של הערבים שרמלה ולוד “כבר לא” שלהם, יישבה המדינה עולים חדשים, בין השאר באמצעות חברת הדיור הציבורי עמידר. במתחם המגורים של משפחת אל-עג’ו ניתן לראות שיירים של בתים נטושים מתקופת המלחמה.

משפחת אל-עג’ו התיישבה ברמלה בחוסר כל, מרחק נגיעה מביתה ורכושה שעבר לידי העולים החדשים. בשנת 50′ עבד אל-רזאק אל-עג’ו התחתן והקים משפחה ובשנת 60′ קנה בחכירה בית מחברת עמידר בו הוא חי עד היום. את הבית שקנה עבד מתאר כ”חירבה” – רצפת בטון, קירות פרוצים, גג פח. עם הזמן שיפץ את החורבה ובנה לו בית דל. 14 ילדים גידל בדירת 2 חדרים ו-7 מבניו התחתנו והביאו את נשותיהם לגור בקרבת בית אביהם. הם החלו לשפץ את המחסנים שבסביבת הבית, ולגדל בהם ילדים. איברהים מתאר את החיים במתחם כ”קיבוץ”, “מגדלים את הילדים ביחד” ואלה מתרוצצים בחצר לצד התרנגולות והגידולים הביתיים שנועדו להקל על כלכלת המשפחה. ג’יהאן מוסיפה שעברו עליהם כמה שנים טובות ועכשיו הכל נגמר. לאחר שניסיון הפינוי הראשון של משפחתה של ג’יהאן נכשל, הם קיבלו עכשיו צו פינוי גמיש, שמתפרש על תקופה של חודש שבמהלכו ניתן לפנותם בכל יום. נציגה של חברת עמידר הסבירה לג’יהאן “זה כדי שלא תוכלו להתנגד”.

מחליטים להתנגד

אנחנו מתכנסים בחצר, פעילים ערבים ויהודים. הייאוש של משפחת אל-עג’ו ניכר ומתוך דמעות הנשים ודממת הגברים מתעורר הזעם לאיטו והם מחליטים להיאבק. לא נשאר עוד מה להפסיד ואולי יש מה להרוויח. הם רוצים שאנשים ידעו עליהם, שלמישהו יהיה אכפת מגורלם. איברהים זועק: יש מספיק חירבות ברמלה שאנחנו הגברים יכולים ללכת לגור בהם, אבל מה עם הנשים והילדים? אי אפשר להשאיר אותם ברחוב, לפחות שיציעו דיור חלופי. המאבק שלהם הוא על הזכות לדיור, קורת גג ומיטה להשכיב בה את הילדים לישון. מאבק זה הוא מנת חלקם של העניים, ערבים ויהודים כאחד, והוא מתרחש היום במספר ערים ברחבי הארץ. אבל ברמלה נפתח גם הפצע של ערביי 48′ שאיבדו את בתיהם וכל רכושם ומושלכים היום לרחוב לפליטות שנייה. ברמלה, כמו בשייח ג’ראח.

למשפחת אל-עג’ו אין נכסים, ואת מעט כספם הם השקיעו בשיפוץ הפחונים והמחסנים שבחצר בית האב. חברת עמידר טוענת שאין זה תפקידה לדאוג למשפחה לדיור חלופי שהרי הם פלשו לקרקעות מדינה. בשאלה מי פלש קודם ולמי הזכות לגור על הקרקע הזו אף אחד לא מעז לעסוק. לעניים אין זכויות. תפקידם הוא להתחנן לרחמים ולקוות לנדבה. לאחר שביתה נאטם, ריססה יסמין אל-עג’ו בספריי על הלבנים שחוסמות את פתחי הבית – “אין לנו לאן ללכת, איפה האנושיות”? היא מספרת שכשבאו לפנות את משפחתה מהבית הם לא התנגדו. אפילו הצעתי למפנים קפה, היא מספרת במרירות. “אם הייתי יודעת שאתם תבואו הייתי נלחמת, לא הייתי מתפנה” היא אומרת.

חודש קשה עומד בפני משפחת אל-עג’ו ואנחנו נבוא לעמוד לצדם, בסולידריות יהודית-ערבית, כדי למנוע את הפינוי הבאאירוע פייסבוק

קראו עוד:

 

סולידריות נגד פינוי בתים ברמלה, 7 באפריל 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סולידריות נגד פינוי בתים ברמלה, 7 באפריל 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

עזרו לנו לעצור את את הפינוי!

(הפוסט התפרסם לראשונה באתר סולידריות שייח ג'ארח ומתפרסם ברשות המחברת)