ספרו של משה גרינברג "על מקרא ויהדות" מתוך אתר עם עובד
הרב ג'רמי מילגרום דורש ביחסי צדק ואחווה כעיקרון מארגן ביהדות כתוצאה מקריאה פרשנית בכתבי משה גרינברג ז"ל. קראו את דבר התורה לפרשת חוקת
פרשת חוקת (ספר במדבר פרקים י"ט-כ"א), איננה, לכאורה, בין פרשות השבוע המעניינות, גם אם היא מתאימה היטב לקיץ מזרח תיכוני: צמא ורינונים במדבר, מלחמות (רחמנא ליצלן), מוות ודיני טומאת מת; חסרים רק היתושים להשלים את החוויה המיוזעת – בקיצור, נראה שאת הפרשה הזאת כדאי להעביר ליד הבריכה. כך חשבתי עד שנתקלתי במאמרו של משה גרינברג "אתם קרויים אדם…" המבוסס על דרשה של שמעון בר יוחאי על פסוק בפרשתנו. לעומת תוכנה היבש של הפרשה בתורה שבכתב, על משמעותה בתורה שבעל פה אפשר לומר בלשון קלאסית, "ויי, ויי", ובלשון זמננו, "חבל על הזמן!" הרב
גרינברג, מגדולי הפרשנים המקראיים והתיאולוגים בימינו וחבר ברבנים לזכויות האדם שהלך לעולמו רק לפני שנתיים, נהג לספר כיצד התווכח פעם עם אחד מתלמידיו שתכנן לתרגם לאנגלית את ספר התניא, יצירה קבלית הכוללת אמירות גזעניות נגד הגוי; גרינברג ניסה לשווא להניא את התלמיד מלהנגיש את מה שנראה לו כחומר העלול להזיק ליחסינו עם העולם הסובב אותנו. כך, נראה לי, חשב גרינברג גם על מה שכלל במאמרו שלו – ואסר על תרגומו (תמצאו אותו בקובץ על המקרא ועל היהדות בשפה העברית, אך הוא נעדר מאוסף כתביו באנגלית, "Studies in the Bible and Jewish Thought").
פרק י"ט שבראשית פרשתנו עוסקת בדיני טומאת המת, ועל הפסוק המסכם "אדם כי ימות באוהל…" דורש שמעון בר יוחאי במסכת יבמות, "קברי עובדי כוכבים אין מטמאים באוהל, דכתיב, 'אדם כי ימות באוהל' וכתיב (יחזקאל ל"ד) 'ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם': אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם." לכאורה אמירה טכנית בדיני טומאה, אך ברגע שמוציאים אותה מהקשרה המצומצם היא הופכת לחומר נפץ ולחגיגה לגזענים.
יהדות כמהות או כמבנה חברתי
במאמרו מספר גרינברג כמעט בדמעות כיצד ניסה פעם מישהו (לא סתם מישהו, אלא רב…) ללמדו פרק בגזענות יהודית בטענה שזו היהדות המקורית (לעומת תורתו שלו, האוניברסליסטית "המודרנית"), ומה למד מהעימות הזה. לצד המקורות והפרשנים מהזרם המיסטי שטוענים להבדלים מהותיים ואף ביולוגיים בין ישראל לעמים, מובאים דבריהם המרגשים של התנאים ר' מאיר ובן עזאי, גדול הפילוסופים והפוסקים הרמב"ם, פרשני המשנה ר' יום-טוב ליפמן הלר, ר' ישראל ליפשיץ, מהר"ץ חיות, ר' אהרן אבן חיים (בעל "קרבן אהרן") ומחברי "ציון ירושלים", המבססים רצף של תורה המאחדת את ישראל והעמים מן המאה השנייה ועד למאה הי"ט לספירה. אשמח לשלוח עותק אלקטרוני של המאמר לכל דורש – מידי כמה שנים אני חוזר אל האוצר הזה ותמיד מוצא בו תובנות חדשות ורלוונטיות — אך ברצוני להתמקד בדברי המעטפת שמדברים אלי היום, אמנם ברמז, אך קולם נשמע היטב.
את סוף עידן התמימות שלו מתאר גרינברג כך: "אף על פי שגדלתי בבית של תורה לא שמעתי מימי מתפיסה זו יותר מאשר השקפתו של ר' יהודה הלוי על "סגולת בני –אדם", ולאחר השואה אפילו היא קשתה בעיני. טענה שהיהדות "המקורית" כרוכה בתפיסה גזענית של עליונותו הרוחנית-תורשתית של ישראל שמעתי רק לאחר שהתיישבתי בארץ ישראל." "ארץ ישראל"? אם מוזר לנו לגלות את הביטוי המליצי/אנאכרוניסטי הזה בדברי פרופסור מהאוניברסיטה העברית, הבה נשים לב לנימה של דברי המבוא למאמר שאף היא אומרת "דרשני":
"ההתעוררות הלאומית היהודית פיתחה מערכת תפיסות חינוכיות אשר שירתה את מטרותיה: עצמאות וריבונות מדינית, יישוב ארץ ישראל, חידוש התרבות העברית. דגש הושם על תולדות ישראל בארצו בעת העתיקה, וכן על השלילה שבקיום הגלותי. יש בתפיסה מגמתית זו משום פשטנות מסלפת, אך אפשר לזקוף לזכותה את התכלית הבונה – צורך השעה – שאליה התכוונה. עם זאת, בתחום אחד נרחב – הקורא אף הוא להתייחסות חדשה – לא טיפלו. החזרה לפעילות לאומית, כאומה בין האומות, מחייבת דפוסי התייחסות אל הנוכרי שכמותם לא ידע העם היהודי מעולם, ובשתי חזיתות: החיצונית – בין אומה לאומה – שהעיקרון המקובל בה הוא ההדדיות, והפנימית – בין יהודי לנוכרי החי בתחום שלטונו – שהעיקרון החייב לשלוט בה הוא הצדק והאחווה."
דברים אלה, שנכתבו לפני ארבעים שנה, מתייחסים בתמציתיות ובחדות לשאלות הנוקבות שאנו שואלים היום על בניית המיתוסים והתודעה של המפעל הציוני. גרינברג, שגדל בבית ציוני בארה"ב ועזב משרה יוקרתית באוניברסיטת פנסילבניה כדי לעלות ארצה ולחיות את רוב חייו בירושלים, הקפיד לשמור על מרחק נפשי ואינטלקטואלי מהלאומיות היהודית, ובכך להבהיר לנו שאין היא תכלית היהדות; יותר מכך – ייתכן שהיא טומנת מלכודת לערכיה ומוציאה אותה משיווי משקלה. נצח ישראל לא ישקר, לעומת דברים שסופם להתבטל. נראה שבמאבק לשמירת צלם אלוהים בקולקטיב היהודי, כלל לא בטוח שייאמר עלינו עוד, "אתם קרויים אדם"; האם תיתכן אבדה גדולה מזו?