צ'רלס הסטון בתפקיד משה רבינו. cc: ויקיפדיה
פרשה שליחת המרגלים היא חלק בלתי פתור אצל משה. שנים מאוחר יותר, כשיעמוד משה לסכם את מפעל חייו, בספר "דברים", יתבונן על פרשה מוזרה זו, של שליחת המרגלים, ויתמה בלבו מדוע מלכתחילה עשה זאת. קראו את דבר התורה של הרב סער שקד.
במקור, כך הוא עוד זוכר, ציווה עליו כך אלוהיו. הלא כך הוא? "וידבר ה' אל משה לאמור: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (שלח י"ג, ב). אך אולי היה זה העם, העם…הוא נאנח לעצמו. תמיד זה העם…הוא מחליט לכתוב רק את מה שהוא זוכר בטוח: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר–אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. : וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר; וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" (דברים א', כ"א-כ"ב). עם השנים התפתחה במשה חרדה עמומה בכל פעם שכל העם התקרב אליו, שוב התקהלות, תלונות, צעקות, האשמות, יללות וחוסר האחריות המוחלט הזה שהם כל כך נהנים להתפלש בו. אבל גם אתה לא נקי מאשמה, הוא מזכיר לעצמו. זוכר? "ויטב בעיני הדבר".
שבטי ישראל, cc: ויקיפדיה
השמות חוזרים לזכרון
ומה קרה אז? אספתי את הטובים שבהם. עוד הוא זוכר את השמות, מונה אותם על אצבעותיו, איש ושם אביו ושבטו. עשרה לחוד ושניים לחוד. כשהוא חושב על יהושע וכלב, חיוך גדול מתרחב בלבו. הרי אני קראתי לו אז יהושע, שיה יושיעו מעצות חבריו הרעות. כי למען האמת, הייתה לו תחושה רעה בקשר לכל העניין הזה מלכתחילה. שוב עצרת-עם המונית, עם כל מאבקי הכוח האלה בין השבטים: מי יכנס ראשון ומי יתפוס יותר מקום ומי יפגין יותר לראווה את עשרו. נמאס לו מכל ההתחנפות של השבטים. כבר בקושי יש לו חשק לדבר איתם, ואין ברירה. הוא יוצא מאוהלו אל העדה הנאספת ומסביר להם את דבר השליחות: בנגב ובהר, והעם היושב עליה, והארץ, הטובה או רעה? השמנה אם רזה? היש עץ אם אין?
והוא זוכר היטב, שכבר בשעה שדיבר היו מביניהם שהחליפו קריצות ומבטי קושרים. היה לו ברור שהם מסתירים משהו. חוץ מכלב ויהושע, שיאריך האלוהים את שנותיהם וייתן להם מה שלא נתן לו, להיכנס לארץ הזאת שכל חייו הלך לקראתה. כלב הגיע עד חברון, הוא ניזכר פתאום. הוא השתטח על קברו של אברהם אבינו, חשב לעצמו ופתאום הבין שהוא מקנא.
ארבעים יום חיכינו להם. ובזמן הזה העם לא היה מסוגל לעשות כלום. כל היום וכל הלילה רק דיברו על המשלחת ועל הארץ שמחכה להם, ומאוהל לאוהל התרבו הגוזמאות, ומשבט לשבט התנפחו הציפיות. היה לו ברור שזה יגמר רע. ובכל זאת, כשנראתה ממרחק החבורה החוזרת, ואיתם אותו אשכול איתנים של פירות הארץ… גפן ותאנים ורימונים… אחרי כל המן הזה פתאום פרות אמיתיים… כמו פעם כשהייתי נסיך מצרים. הוא נאנח, איך הם אמרו? "זבת חלב ודבש וזה פריה", ואצלו כבר כמעט ירדה המועקה מהלב, אבל אז פתאום הם המשיכו. והוא כבר לא זוכר מי היה זה מבין העשרה. עז העם היושב בארץ, ילידי ענק, ואלה יושבים פה ואלה שם, וברור שבעצם לנו כבר לא יהיה מקום. וככה, בעוד משה מחפש את לשונו הסוררת כלב התפרץ, שאלוהים יברך אותו, וניסה להציל את המצב, אבל הנזק כבר נעשה. הדיבה החלה לזחול על הארץ, ארסית ומסוכנת. ארץ אוכלת יושביה… נפילים בני נפילים בה, ואנחנו, מה? אנחנו… חגבים. ושוב הוצתה אותה להבת יללות וצעקות שהעם כל כך אוהב. הנה, הנה הם שוב משלהבים זה את זה… לו מתנו במצרים! לו מתנו במדבר! למה ה' הביא אותנו הנה? רוצים חזרה למצרים ! דורשים חזרה למצרים! דורשים מנהיגות חדשה שתחזיר אותנו הביתה, למצרים! ושוב הם צועקים בקצב, בעיניים בורקות, משולהבות. איך תמיד ברגעים האלה היה מחפש את לשונו וקץ בחייו. והנה יהושע וכלב מנסים לענות לעם, אבל זה רק מדליק אותם יותר, ופתאום מתחילות לעוף אבנים, וכבר חשבתי שזהו, במדבר הארור הזה סופי ופתאום התחלפו הצעקות בקול דממה דקה.
להכיל את הזעם
העם בהה באימה בכבוד ה' שנגלה אליו באהל מועד. כולם ראו, אבל רק משה שומע. שומע ומדבר. הוא נושם ומקשיב, מרגיע את עצמו, מרגיע את האל הנגלה אליו. לא די בזה שעליו להכיל את העם, גם את זעם האל עליו להכיל ולהשקיט. והנה גם אהרון שומע איתי את גזר דינו של האלוהים, ארך האפיים ורב החסד – במדבר יפלו פגריכם.
ושוב העם בוכים ומתאבלים וצועקים… עולים על הגבעה ומביטים לכיוון הארץ בעיניים כלות. "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה", הם מייללים. מאוחר מדי לזה עכשיו. ואפילו קבוצה מהם מתחילה לצעוד לכיוון הגבול, אבל שם באמת מוצבת פלוגה של עמלקים וכנענים, מוכנה היטב לכתוש את המסתננים מן המדבר.
ופתאום שוב אלוהים מדבר אלי. עוד חוקים? עכשיו? עוד חוקים? ובכל זאת – הקול יציב וברור. חוקי קרבן. מה זה קשור עכשיו? ופתאום, הוא נזכר, הבנתי. "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אנוכי נותן לכם"…. אלוהים מנסה לנחם את העם. הוא מספר להם כיצד להתקרב אליו ולעבוד אותו. אם תשובתכם היא אמיתית, יכולים אתם להתקרב אלי על ידי שתעלו את הבהמה באש בה נשרפת נשמתכם. אם כוונתכם אמת יהיה זה ריח ניחוח מלפני. כך לימד אותם האלוהים באותו היום. ולא רק לכם, לכל האדם. לכם ולגר הגר חוקת עולם. ככם כגר לפני ה'.
ושוב הוא מצליח לאסוף את עצמו להמשך המשימה הזו, שכה כבדה עליו, כבר לפני 40 שנה. מעם העבדים הזה לחשל אומה עצמאית וריבונית החיה באורו הנצחי של העליון על הכל. וכשהסתיימה ההמולה, נגלה אליו שוב האלוהים. הוא חשב על מצווה חדשה: ציצית. משהו שכשרואים אותו אז זוכרים את כל מצוות ה'. משהו שילווה את האדם על בגדו בכל עת. שיזכיר לו להיות קדוש לאלוהיו. להזכיר לו שלא לתור לשווא.
שבת שלום,
הרב סער שקד
