בימים בו תלוייה עתירה של עמותת רגבים הקוראת להרס כפרם, חשוב היה לנו להכיר את האנשים, הנשים, הילדים והילדות – הפנים בכפר של סוסיא הפלסטינית בדרום הר חברון. הלכנו להכיר משפחה אחת בכפר, משפחת שומרן, ולראות איך נראים חיי היומיום בתנאים כאלה. חייהם שלהם, של ילדיהם, ובמיוחד של ביתם המתבגרת חדיג'ה.
הכפר הפלסטיני סוסיא הממוקם בדרום הר חברון ליד התנחלות בעלת שם זהה ומיועד לההרס כולו. יחד איתו עלולה להיעלם צורת החיים הייחודית של הפלחים החיים שם לפחות מאז המאה ה19. הרשויות מכירות בכך שתושבי הכפר יושבים על אדמותיהם, אך בשל נסיבות מורכבות הבנייה שם אינה עומדת בקנה אחד עם כללי התכנון של הצבא, כגוף שמתכנן באזור.
כאשר הגענו לאוהל שמחנו להכיר משפחה צעירה ולבבית במיוחד (אב בן 33 ואם בת 28) המונה שישה ילדים קטנים, כאשר חדיג'ה, הבת הבכורה הלומדת בכיתה ה', קיבלה את פנינו בברכת ברוכים הבאים. אחרי שהצגנו עצמינו בפניה שאלנו אותה כיצד מתפקד משק הבית ובמה היא ואחיה עוזרים בו. היא סיפרה שאחרי שהיא חוזרת מבית הספר היא עוזרת לאמה עם עבודות הבית: לשטוף כלים, לכבס, לבשל, להאכיל ולהשקות את הצאן, לחלוב את העיזים והכבשים ולעבוד בדיר. הגברים הם אלו שמוציאים את הצאן למרעה, אף שהשטח המיועד לכך הולך וקטן.
כאשר שאלנו את האב האם הם נהנים לעבוד בחקלאות הוא ענה תוך כדי צחקוק קל ש"אנחנו אוהבים את זה ושונאים את זה, אין לנו ברירה אחרת, אנחנו לא יכולים לחשוב על לעשות משהו אחר. הצאן שלנו זה כמו הכסף שלנו. אם היה לנו כסף, אולי היינו גרים במקום אחר, אך מכיוון שמה שיש לנו זה צאן, אין לנו אפשרות לעסוק במשהו אחר." מבחינתם האדמה פה היא הישרדות ממש.
נכנסנו לאוהל בדיוק באמצע תהליך הכנת לבנה, אותו הם חובצים בעצמם על ידי ניעור החלב בתוך שק עור -מכיוון שאין מקרר או חשמל. גם יצא לנו לראות כיצד האם אופה לחם בטאבון הפועל על גללי עיזים, המשמשים כחומר בערה וכדשן. האם סיפרה שהבנות עוזרות לה בהכנת האוכל כשהיא חולה או בהריון.
הבתים אינם מחוברים לצנרת מים, ולכן על הנשים להביא מים מבורות באזור. הבורות רחוקים והרבה מהמים נשפכים בדרך לאוהל. לרוב נזקקת שואבת המים ליותר מהליכה אחת על מנת לספק דלי אחד של מים לכל היום. וכאשר אין מספיק גשם, אין מספיק מים לשתיה.
הילדים בכפר חווים ילדות מאוד שונה. מגיל צעיר ביותר הם כבר עובדים ועובדים קשה והרבה. משחקיהם מעטים מאוד, וכוללים בעיקר בניית בתים מאבנים – ולמרבה האירוניה, הם בנו לכבודינו בתים מאבנים כשבתיהם בסכנת הריסה בעצמם. באיזשהו שלב הסתבר לנו שאף אחד מהילדים לא שיחק במחשב בחייו, וכך הוצאנו מחשב נישא מאחד התיקים ולימדנו אותם לצייר בתוכנת "צייר". השמחה הייתה גדולה, אבל היא הייתה מעולה בתחושה של הפער האדיר בינם לבין ילדים רבים אחרים. פער שיחסום בפניהם את האופציות בעולם הגדול שמחוץ לסוסיא.
באוהל מנורה אחת, הנטענת על ידי פאנל סולרי (שהוקם על ידי ארגון קומט-מי הישראלי) במשך היום ומספיקה לכמה שעות של אור בלילה. כאשר אין שמש, המנורה אינה מספיקה ללילה. הם קיבלו אותה רק לפני שלוש שנים. האנרגיה אינה מספיקה לשום דבר אחר, וחייהם מתנהלים ללא אספקה של חשמל.
גם המתיחות באזור מול המתנחלים מההתנחלות סוסיא הסמוכה והמאחזים סביבה לא תורמים למצבם. לאורך השנים היו לפחות 2 מקרי רצח באזור משני הצדדים, וכן גניבות ותקיפות לרוב. משפחת שומרן עצמה חוותה פעם פלישה של מספר קיצוניים יהודים באישון לילה שתקפו אותם עם מקלות וברחו. אב המשפחה חטף מכה קשה בפניו והיה זקוק לאשפוז.
בשיחה איתם נראה היה כי דרישותיהם מינימאליות ככל האפשר: יישור השטח על מנת שיוכלו לגדל גידולים, חיים שקטים, נורמאליים וללא פחד מתמיד מגירוש. הם לא הזכירו דבר לגבי אספקה שוטפת של חשמל או מים, והוסיפו שהיו שמחים אם היה רופא באזור מכיוון שלא היה מענה רפואי לבנם כשנעקץ מעקרב או לביתם כאשר נפלה ושברה את ידה. לא פשוט, אפילו קשה ולעיתים בלתי אפשרי, לחיות בצורה כזו. אך הפלחים מרגישים בעלות ואחריות על האדמה. אין מקום אחר ללכת אליו, ולכן הם מתעקשים להמשיך ולחיות שם. המאבק העיקש המתנהל נגד הימצאותם באזור מקשה על חייהם ומכוון להבריח אותם אל הערים הגדולות, שם יאבד לחלוטין אורח החיים אותו הם מנהלים ואיליו הם מורגלים ובהיעדר ידע מקצועי אחר מצבם עשוי להיות קשה עוד יותר.
פייסבוק | צילום: ספיר הוברמן.