"איך יוצרים סביבה חינוכית מקדמת ומטפחת" | cc: flick Per Ola Wiberg ~ Powi
מדינת ישראל העמידה לעצמה מטרה ראשית ליישם את גני הילדים הציבוריים בחינם לגילאי שלוש ומעלה כחלק מאימוץ מסקנות ועדת טרכטנברג. חלק מההסברים שניתנו למטרה נשענו על הרעיון של חיסכון כלכלי להורים, ועל הרצון לתת למדינה זמן להתארגן עד השנים 2015-2016. אך הרב עידית לב לא מוכנה לוותר על מבט ביקורתי כלפי ההבטחות. המדינה טוענת שתפטור אותנו מהמצוקות, תקטין פערים אבל למעשה היא תגדיל אותם. הרב לב מצביעה בין השאר על התנאים הלא מספיקים של החוק, על חוסר המענה לצרכים ולבסוף גם למשמעות המורכבת יותר של התמודדות עם ילדים בחינוך המיוחד.
השאלה הראשונה בעיניי היא שאלת מס' הילדים בגן. בגנים עירוניים התקן אומר שיש שלושים וחמישה ילדים לגננת וסייעת. בגילאי שלוש (וגם ארבע) ילדים הם עדיין רחוקים מעצמאות, אם באכילה, אם בשליטה על פיפי וקקי ובצרכים אחרים. והמשמעות היא שהצוות החינוכי צריך וחייב לסייע רבות לאותם ילדים. גם אם מדברים רק על שליטה בצרכים, המשמעות יכולה להיות ששתי נשות הצוות יעסקו כל היום בניקוי ילדים, ולא באמת יצליחו לספק להם סביבה חינוכית מקדמת ומטפחת.
בחיפה, שבה אני מתגוררת יש גני עירייה לגילאי שלוש, אני בחרתי להשאר בגן הפרטי ולשלם (בקושי רב) ולקבל קבוצה של עשרים וחמישה ילדים עם ארבעה אנשי צוות! חברותיי ששלחו ילדים לגני העירייה סיפרו לי שכאשר הילד "מפספס קקי" יתקשרו אלייך ויבקשו שתגיע לגן לטפל בו, כי הן לא מסוגלות, ואני מאמינה להן שהן לא מסוגלות לעשות כל כך הרבה. דורית חזן, גננת בגן עירוני בירושלים ויו"ר ארגון "גננות מחנכות" אמרה בריאיון: "כאשר בגן יש שלושים וחמישה ילדים, שחלקם לא גמולים מחיתולים, לצוות החינוכי אין שום אפשרות להעניק להם מענה פרטני, שלא לדבר על חום ואהבה שהם כל כך זקוקים להם"
ללא מענה לילדים
על כך הוסיפו אנשי השלטון המקומי בנייר עמדה שפרסמו. לגבי גודל הכיתות הם כתבו: ”ניסיוננו מעלה שחלק מגילאי שלוש (כ-20%) מגיעים לא-גמולים; חלקם מתקשה להסתגל למסגרת וכיו"ב קשיי הסתגלות ממגוון סוגים. צוות שכולל גננת וסייעת, לשלושים וחמישה ילדים, אינו יכול לתת מענה לצרכים הייחודיים לשכבות גיל אלו. אנו סבורים כי נדרשת בדיקה מחודשת של הנושא, במטרה להגיע לנוסחה המיטבית של מספר ילדים למספר אנשי צוות. לדעתנו, התקן המתאים הינו עשרים וחמישה ילדים לכיתת גן, גננת מוסמכת וסייעת בכל שעות פעילות הגן.”
בנוסף מעלים אנשי השלטון המקומי שאלות נוספות: מי יממן את העליות של השירותים הנוספים המלווים את גני העירייה מבין הגורמים הבאים: השירות הפסיכולוגי או מתי"א: הסיוע לילדי החינוך המיוחד או הסייעות הרפואיות (ילדים שצריכים ליווי רפואי כמו חולי סכרת זכאים כיום לסייעת רפואית רק מגיל חמש, עד אז הם נתונים לחסדי הרשות המקומית). מי יתן מענה לצרכים של ילד בן שלוש שצריך לישון שנת צהריים בו בזמן שגני העירייה אינן מאפשרים לילד מקום ללינה בגן. פרופ' פילר, רופא שינה (שמומחה לילדים) הסביר שילדים אמורים לישון צהרים עד גילאי חמש, אך בגן עירייה לא שמעו עליו. בני החמש אולי יסתדרו, אך מה יהיה על בני השלוש.
מתוך אתר ידיד: http://www.yedid.org.il/?id=3862
לאן נעלמו מפעלי ההזנה
שאלה נוספת שעולה היא שאלת האוכל. כבר במעבר לרפורמת אופק חדש בגני הילדים עלתה שאלת האוכל בגני העירייה באופן משמעותי. גני הילדים מסתיימים בשעה 14:00 ללא ארוחת צהריים. אנחנו אוספים ילדה בת חמש, מורעבת. לרוב בדרך הביתה היא מחסלת את השאריות ששלחנו בבוקר לגן, כי היא לא עומדת בהליכה של עשר דקות הביתה. בגן הפרטי אליו שלחנו אכלו הילדים בשעה 12:30. מה יעשה ילד בן שלוש בשעה 13:30, כשהוא רעב, רטוב מפיפי ועייף.
תחום נוסף שלא קבל מענה מתאים הוא ילדי החינוך המיוחד שלא אובחנו לפני גיל שלוש. אלו יגיעו לגן של שלושים וחמישה ילדים עם שתי נשות צוות. ציינתי את צרכי הילדים הרגילים שלא קיבלו מענה בתוך קבוצה גדולה. אך צרכי החינוך המיוחד אחרים לגמרי, והם בכלל לא יסתדרו בתוך קבוצה גדולה שכזאת. דברים אלו מצטרפים לתחושה מעיקה שעולה משיחות נוספות שערכתי עם הורים ואנשי מקצוע שמדווחים שקשה מאוד לקבל אבחון רופא לילד מתחת לגיל שש במכון להתפתחות הילד. זכרו שזהו השלב הראשון בקבלת הסיוע המתאים מהמדינה (למרות זה בסל, עדיין צריך לקבל אישור. אז פשוט לא מאשרים וגם לא מעניקים הסברים).
על אי השיוויון שייווצר בין המערכת הפרטית לציבורית נכתב בדו"ח של השלטון המקומי: “בכדי להצדיק את גביית התשלומים מעבר לסבסוד המדינה, ואת עצם זכות הקיום של גני הילדים בבעלות פרטית (אף אם במתכונת של "גני ילדים ציבוריים"), יש להניח כי גני הילדים יפעלו להעסקת צוות חינוכי גדול בהרבה מאשר בגני הילדים שבבעלות הרשויות המקומיות, ויספקו תכניות העשרה ותכניות לימודים נוספות, שידו של החינוך הממלכתי אינו משגת. בכך יונצח אי-השוויון הקיים במערכת החינוך, והמאפשר חינוך שונה לעשירים (אשר יהנו אף הם מההטבה המתאפשרת מסבסוד המדינה את החינוך לגילאי 3-4) ולעניים (אשר אין ידם משגת לשלם על תכניות הלימודים הנוספות המתאפשרות בגני הילדים הפרטיים).”
ועל זה אני, כאימא, אני אוסיף – שראוי וצריך להקטין את מספר הילדים בכיתות ובגנים הציבוריים ולהגדיל את מספר אנשי הצוות. אני מבינה כל הורה שיבחר להתאמץ ולהשאיר את ילדו עוד שנה במערכת הפרטית (כפי שעשיתי עם שלושת ילדיי). אני גם מבינה ששוב ייווצר הפער הסוציו אקונומי הבלתי נתפס, ומתוך הרצון להיטיב (כביכול) עם האוכלוסייה, למעשה נפגע בחלקים גדולים ממנה.
"יהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה" | מיניאטורה של תלמוד תורה בחצר בית הכנסת בקורדובה; מתוך המוזיאון לתולדות אנדלוסיה, קורדובה, ספרד
במסכת בבא בתרא מסופר לנו: אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה… עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע ( כא ע"א).
“אכן, המצווה המוטלת במסורת ישראל על ההורים לחנך את ילדיהם והחובה המוטלת על הקהילה להקים מוסדות חינוך ולהושיב בהם מלמדים עתיקות יומין הן. חובות אלו שימשו כלי להנחלת המסורת היהודית מדור לדור ושמרו על ייחודו של עם ישראל בתפוצות הגולה.” (יורם רבין, אתר דעת)
לקיחת האחריות של המדינה על חינוך הילדים היא דבר מבורך, אך לאור כל השאלות שיש לגבי הרפורמה הזו, עולה השאלה האם המדינה אכן לוקחת על עצמה את האחריות לחינוך, או שהיא מספקת שירותי שמרטפות ותו לא. ואם אלו הם רק שירותי שמרטפות הרי מתוך הברכה יוצאת קללה, ועלינו להלחם בקללות הללו. ואחרי שנביא הישגים במאבק הנ"ל, נעבור להילחם בהפחתת מספר התלמידים בכיתות.
מאמר של הרב עידית לב התפרסם גם באתר המחאה הראשי.
