מהגר מדרום סודן שנעצר בדרום תל אביב, 11.6.2012. צילום: אקטיבסטילס.
הפליטים האפריקאים הבורחים על חייהם אינם אחינו ואחיותינו הביולוגים, וגם לא בני דודים רחוקים. הם אינם חלק ממשפחתנו היהודית. אך הם נבראו בצלם אלוקים ולכן הם חלק מהמשפחה האנושית שלנו.
זיכרונות מברייטון ביץ', המחזה החצי אוטוביוגראפי, זוכה הפרסים, של כותב המחזות היהודי-אמריקאי ניל סיימון, מתרחש בשנת 1937 בתוך השפל הגדול ובערב השואה. הבית צפוף למדי לאחר שהמשפחה קלטה את הדודה שהתאלמנה ואת הילדים שלה. ג'ק (האב) עובד בשלוש עבודות בכדי לסגור קצוות ובסופו של דבר מקבל התקף לב. המתח בין בני המשפחה הולך וגואה. בתמונה האחרונה, כל המשפחה יושבת סביב השולחן. הם קוראים מכתב שמודיע שבני הדודים הפולנים שלהם הצליחו לברוח לאמריקה והם בדרכם לאמריקה. המשפחה לא יודעת איך תוכל להכיל עוד אנשים בביתם. קל חומר, שאין להם מושג כיצד יוכלו להאכילם. אך, ג'ק מפסיק את השיחה ומבהיר שאין בכלל שאלה האם יקבלו אותם או לא, "הם משפחה".
בימים האחרונים שמעתי אנשים שאמרו שהם נגד אלימות והסתה המופנית כלפי הפליטים ומבקשי המקלט, אך שהפליטים צריכים לחזור בדרך הומנית למקומות שמהם ברחו. ובו בזמן נאמר לנו שלמרות המלחמה המתמשכת, כרגע בטוח לחזור לדרום סודן. יחד עם זאת, פליטים מדרום סודן מספרים לנו סיפור שונה לגמרי. הם מיידעים אותנו שפליטים שחזרו, מצאו את מותם במולדת הסודנית. ההצהרות שתומכות ב"חזרה הומנית" טובות יותר מאלו שהצהירו שהפליטים הם סרטן בגוף האומה, או מפיצי מחלות מסוכנות. אך חשוב לומר כי ההצהרות שדורשות את חזרת הפליטים למולדתם אינן הגיוניות.
איננו צריכים לקבל כל אדם שמגיע לישראל מסיבות כלכליות. אנחנו חייבים למצוא דרכים כדי להגן על תושבים הוותיקים של דרום תל אביב (ב"הרהורי שבועות" הצעתי הצעות קונקרטיות), ואנחנו חייבים למצוא ארצות שלישיות שיכולות לקבל אותם (לא מעט מהמהגרים מגיעים לישראל בשל הקרבה הגאוגרפית). אין לנו תקציב או מקום לקלוט את כל המהגרים הללו. אני גם מבין ללבם של אלו הדואגים שכמות גדולה של פליטים תשפיע גם על התרבות הלאומית שלנו. המשימה היא כמעט בלתי אפשרית, האתגרים נראים ככאלו שאי אפשר להתגבר עליהם, ואין לי מושג איך נצליח לעשות זאת. אבל, פשוט אין מקום לשאול האם לקבל אותם בזרועות פתוחות או לא. הם המשפחה שלנו!
