צילום: אקטיבסטילס. כוחות המשטרה מנסים למנוע מהפורעים לעשות לינץ' בפליטים ומהגרים אפריקאים בשכונת התקווה, 23.5.2012.
הרב אריק אשרמן קורא לנו לפעול לפי עקרונות הסולידריות של רות ונעמי ולצאת למסע לחיפוש אחר בועז.
היחסים בין רות ונעמי הם מהאספקטים המרגשים ביותר במגילת רות. שתי נשים מרוששות, מלאות צער, שחלקו ביחד אבדן. אך מהן המרכיבים הנוספים ביניהן שיצרו את הקירבה המיוחדת הזאת. שהרי, עוני ואובדן מובילים רבים למקום שבו הם יכולים לחשוב רק על עצמם. אבל רות ונעמי לא חשבו רק על עצמן. למרות שהן באו משתי תרבויות שונות, התפתחה ביניהן סולידריות. נעמי חייתה בין המואבים. בני ישראל והמואבים היו קרובי משפחה בעבר הרחוק, אך לעתים קרובות פרצו ביניהם סכסוכים. למרות זאת, נראה ששתיהן, נעמי ורות, יותר דאגו לזולת מאשר לעצמן.
בסופו של דבר, בגלל הסולידריות בין נעמי לרות וביחד עם ההשגחה הן יכלו למצוא את הדרך החוצה ממצב חסר תקווה. משהו נוצר בדינאמיקה בין שתיהן ולא ברור האם כל אחת מהן יכלה להצליח לבדה. לרות יש את האנרגיה היוצאת מתוך גילה הצעיר ומחוסר תקווה, בשעה שנעמי מרגישה מוכה ע"י החיים ואלוהים: "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." (מגילת רות א', כ'-כ"א). אך הייתה זו נעמי שהכירה את דרי ומנהגי עמה (מה שרות כנראה לא הכירה).
פשט
לפי הפשט, היתה זו רות שהציעה לצאת החוצה וללקט. בכל אופן, המדרש בראשי הוא שרות ונעמי חזרו לבית לחם. הן עברו דרך השדות בשעה שבעלי האדמה קצרו את השעורה: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים." (רות א', כ"ב). רות הייתה סקרנית לדעת מדוע עזבו הקוצרים את פאות השדות, מבלי לקצור אותן או ללקט את השיבולים שנפלו. פליאה נוספת עולה על פניה כשהיא מבחינה שהחקלאים אינם מכניסים את הצאן שלהם לשדות (כשיצאנו להגן על הקציר של החקלאים הפלסטינים ראינו כיצד הם נתנו לכבשים ולעיזים רעות על השדות שנקצרו, בכדי לחסל את מה שנשאר). רות שואלת את נעמי לגבי מה שראתה ונעמי מסבירה את מנהגי עמה. ואז רות אומרת: "אֵלְכָה-נָּא…"
נעמי מפצירה בעפרה ורות לחזור לארץ מואב. ציור: ויליאם בלייק. cc: ויקיפדיה
נעמי הבינה שהיוזמה של רות תוגמלה בהשגחה אלוהית: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים;" (רות ב, כ'). היא השתמשה בידע שלה כדי לעזור ולהדריך את כלתה: "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ–מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא." (שם. יבום אפשר למצוא בו"יקרא" כ"ה,כ"ה ובדברים כ"ה, ה'-ו'). היא ממשיכה: "טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר." (רות ב', כ"ב). בסופו של דבר נעמי מדריכה את רות איך לפנות לבועז, בכדי שימלא את חובתו להיות היָבָם שלה: "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ. וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ… וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן…" (רות ג, א'-ה'). נראה שלא עלה בדעתה של נעמי המיואשת לנסות את הדרך הזו עד אשר פעולותיה של רות הפיחו בה תקווה.
רות ונעמי חיות בעוני. אנחנו ב"רבנים למען זכויות אדם" מנסים לפעול בסולידריות עם השונים מאיתנו. לפעמים סולידריות משמעותה פשוט להיות נוכחים, כאשר הורסים בתים של פלסטינים, או בזמן שמשפחה מְפֻנֵּית מדירת דיור ציבורי. אנחנו יכולים לעשות מעט מאוד, אך לפחות האזרחים לא נשארים לבד בשעות הקשות. לפעמים אנו מתערבים באופן הומניאטרי. כלומר אנחנו עושים את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות. אנחנו בונים בית ספר לבני שבט הג'האלין או פועלים כמגן אנושי בכדי להגן על חקלאים פלסטינים. וכבר הצלחנו ללחוץ על הצבא למלא את משימתו ולאפשר חריש, קציר וכניסה לחקלאים הפלסטינים אל תוך אדמותיהם.
סולידריות תרבותית
באופן אידיאלי, סולידריות היא גם סוג של שותפות שבה אנחנו מגשרים על פני פערים תרבותיים. באופן שכזה אנו רואים מזהים את האחרים כחברינו, ככאלו שאנו חולקים עימם משהו בסיסי ומהותי במשותף. כמו נעמי ורות, כל אחד מאיתנו תורם למערכת היחסים הזאת. זאת אינה רק מערכת היררכית שאיתה אנו נולדים. זאת אינה מערכת שמובילה לפטרנליזם (ההפך מהגורמים היוצרים סולידריות). סולידריות משמעותה התייחסות בשוויון. איננו רואים את עצמנו כאבירים בשריון זוהר, אשר באו להציל את המסכנים.
ברבנים למען זכויות אדם אנו עושים כמיטב יכולתנו בכדי לתכנן יחד עם הפלסטינים והבדואים-הישראלים את הדרך הטובה ביותר להציל את אדמותיהם. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתכנן ביחד עם המובטלים או אלו הזקוקים לדיור ציבורי את הדרך הטובה ביותר לשנות את המדיניות הכלכלית. איננו מפחיתים את עצמנו מבחינת השימוש בידע ובניסיון שצברנו, יחד עם זאת אנחנו פועלים בצניעות. זאת משום שאיננו רוצים להחליט לאוכלוסיות הללו כיצד לחיות ואין אנו מבקשים לקחת מהן את ההחלטה על צורת החיים שלהם תחת מדיניות חדשה.
הזכרתי קודם שרות ונעמי נגאלו בשל הסולידריות שנבנתה ביניהן וגם בשל ההשגחה האלוהית. אך ישנם גורמים נוספים. חוקי התורה יוצרים אפשרויות עבור האומללים ביותר. אלו שתקועים בדרך ללא מוצא, מקבלים אפשרות נוספת – לפי הפרוש של אדם הגון, כמו בועז. לפני שנים רבות, בתיקון ליל שבועות, למדתי מהרב בן הולנדר ז"ל (שהיה אחד מהרבנים שיסדו את שומרי משפט) שבועז היה חבר הסנהדרין. ולפי כך בועז ידע שהסנהדרין קבע של האיסור התנכ"י על נישואין עם מואבים לא מתיחס למואביות. לכן, למרות הביקורת של הסובבים אותו, הוא פעל באופן צודק והגון.
בעלי זכות בקציר
לעתים קרובות בעבודה האזרחית אנו לומדים כיצד אנשים הגונים יכולים לגרום למערכת להיות צודקת. הם הופכים אותה מערכת שייצרה עד כה חוסר צדק. בדיוק כמו שהרצון לסיים את הכיבוש, הצליח לרוקן מתוכן את המושג של "כיבוש נאור". מציאות של כיבוש משחיתה אפילו אם כוונותיה טובות. הרב שמשון רפאל הירש מסביר בפירושו למצוות הלקט והפאה בספר "ויקרא" פרק כ"ג פסוק כ"ב: הגר והעני למעשה לוקחים/ות את החלק של השדה המגיע להם/ן – את מה ששייך להם/ן. הלקט והפאה לא שייך לבעל השדה. בדרך דומה המנחה שאנו מביאים למקדש לא באמת שייכת לנו. עלינו להוריד מהחשיבות העצמית בכדי להיות הוגנים וצודקים. הרב הירש כותב שהעושר הניתן לכלל יעניק לכל יחיד את קיומו בכבוד.
בישראל פרי הארץ ועבודת האדם אינם מושתתים אך ורק לטובת בעלי הרכוש; כי גם חסרי הרכוש והגרים הם שותפים בעלי זכות בקציר. לבעלי השדות אסור לקבל טובות הנאה, מתנות, ואין להם את הזכות לחלק אותם לעניים. הפריבלגיות הללו שייכות קודם כל לעניים ולעניות. הרעיון שטוען שבעלי הרכוש, יהיו גם בעלי ההחלטה למי ואיך להעניק הוא פסול בעיניי וגובל בפשע.
לא פעם, למדנו ברבנים למען זכויות אדם כיצד אנשים הגונים יכולים להשתמש במערכת, בכדי לבטל חוסר צדק ממסדי
- בשנת 2000 השופטת דורנר פסקה שתושבי המערות בדרום הר חברון שגורשו, יחזרו לבתיהם.
- בשנת 2009 פסק היועץ המשפטי של השטחים שתושבי ביר אל עיד יורשו לחזור לכפרם (אחרי שמתנחלים השתלטו על אדמותיהם באופן לא חוקי).
- בג"ץ פסק שעל הצבא והמשטרה להגן ולהבטיח שהחקלאים הפלסטינים ימסקו "עד הזית האחרון".
- במשך השנים האפלות של תוכנית ויסקונסין, הצוות שלנו הורה לדירקטוריון הממשלתי לתקן חלק מהפגיעות השערורייתיות במובטלים (מאבקנו ביחד עם קואליציה של אירגונים הביא לסגירת התוכנית).
- ישנן עוד דוגמאות רבות לאיך ישראלים טובים והגונים פועלים בתוך המערכת, רק בכדי להביא צדק גם לפלסטינים וגם לישראלים.
צפו בסרטון מתוך ההפגנה בשכונת התקווה נגד כניסת מבקשי המקלט ומהגרים אפריקאיים לשכונת התקווה
אם קודם לכן הצבעתי כיצד אנשים הגונים הופכים את המערכת הממסדית לצודק, ובכן אטען ההפך כאשר מעורבים פחד ושנאה לאחר. כרגע החברה הישראלית עוברת גל גדול וגדל של הסתה נגד פליטים אפריקאים. הפוליטיקאים כגון ח"כ מירי רגב, ח"כ דני דנון, ח"כ מיכאל בן ארי ועוד מעודדים את ההסתה. ורק יונתן דנינו, מפכ"ל המשטרה וניצב אהרון אקסול, מפקד משטרת מחוז תל אביב הסבירו שהגידול בפשיעה שמבוצעת ע"י מהגרים אפריקאים היא אקט של ייאוש, שייפסק במידה והם יוכלו לעבוד.
אנו ברבנים למען זכויות אדם חתמנו על עתירה לבג"ץ בשאלת המדיניות שלא מאפשרת לפליטים לעבוד (העתירה כוללת גם את שאלת מבקשי המקלט שקיבלו אישורי שהייה זמניים). עתירה זאת מזכירה לי את המדרש על תושבי סדום שנתנו לעניים מטבעות מסומנים. כך הם סירבו למכור לעניים ואף לקחו מהם בחזרה את הכסף, לאחר שהם רעבו למוות. ח"כ דני דנון מכנה את כל הפליטים "מסתננים", והעיתונות אף עושה שימוש בתיוג הנ"ל.
במקביל פרסמו הצהרה שמזדהה עם הפחדים והצרכים של התושבים הותיקים בדרום תל אביב. איננו יכולים לשבת בנוחות בבתינו – היכן שלא מסתובבים פליטים אפריקאים – ולבטל במחי יד את הדאגות של תושבי דרום תל אביב. אנחנו קוראים לפוליטיקאים להתנהג באחריות. אפשר לפעול בצעדים מקילים: להעניק מקלט לאלו שבאמת נסים על חייהם ממשטרים דיקטטוריים ולאפשר להם לעבוד. צעדים כאלו יעזרו להגן על תושבי דרום תל אביב מבלי שנחזור על המדיניות של סגירת גבולות. אל תשכחו את ההקשר ההיסטורי שבתוכה נוסדה המדינה. הרי אנחנו היהודים חווינו את שעותיה האפלות ביותר.
אנחנו יכולים גם לחפש דרכים לפזר את אוכלוסיית הפליטים, למצוא מדינות שיכולות לקבל אותם, להגביר את נוכחות המשטרה בדרום תל אביב וליצור מקומות בהם יוכלו הפליטים ותושבי דרום תל אביב להיפגש ולהידבר.
אל לנו לתת ל"פרעה" או "המן" לנצל את הפחד בכדי להפעיל את החוק בצורה לא ראויה. אין ספור פעמים שמעתי אנשים אומרים בהתנצלות: "טוב, לבדואים פשוט יש תפיסה לא מערבית לגבי בעלות על אדמה. הם חושבים שהם בעלי האדמה, אך בתי המשפט פוסקים אחרת". ואילו העובדות מדברות בצורה שונה. בסכסוכי גבולות רבים בתי המשפט עדיין לא פסקו בעתירות הבדואים, ואילו הרשויות כבר קובעות עובדות בפועל. למעשה לבדואים יש אסמכתות "מערביות" – מימי התורכים, המנדט הבריטי ואחרי הקמת המדינה – לגבי בעלות על האדמה. במידה והבדואים לא החזיקו באסמכתאות אלו הרי שממשלת ישראל לא הייתה צריכה בשנות החמישים להפקיע את אדמות אלו (או פשוט להכריז עליהן כעל אדמות המדינה). במילים אחרות: אם זה היה נכון שלתרבות הבדואית יש תפיסה לא מערבית של בעלות על אדמה, הרי ש"בועז" לא היה מנצל זאת בכדי לנשל אותם. דווקא "בועז" היה מוצא דרך להגיע להחלטה, בימים אלו, כמו בימי הסהנדרין – החלטה שלא היה דוחה או מנצלת את המואבים.
רותי קדם הנאבקת לסיים את לימודיה ובו בזמן לקבל הבטחת הכנסה - זאת בכדי לצאת ממעגל הנזקקים לשירותי הרווחה
במיוחד לחג השבועות, אני ממליץ לקרוא את סיפורה של רותי קדם ונודה לכם/ן אם תשלחו מכתב בעניינה. רותי פשוט צריכה את "בועז" בכדי לסיים את הסמסטר האחרון של לימודיה. ההשכלה שתרכוש תוכל לסייע לה במציאת עבודה. רק כך היא תוכל להרים את עצמה מתוך העוני והתלות במדינה.
ביום שני האחרון, פעילי "המעברה" בירושלים "שחררו" עוד בניין, בניין זה נמצא בבעלות עירית ירושלים, אך מזה כמה שנים לא משתמשים בו. כיום, למעלה מ-40,000 איש נמצאים ברשימת ההמתנה לדיור ציבורי, והמספר האמיתי של אלו שזקוקים לדיור הוא הרבה יותר גדול מזה של אלו הנמצאים ברשימות הידועות. השתלטות על בניינים אינו המטרה של המאבק, אלא שמדובר במשפחות מיואשות ובתומכים בהן. פעילי ופעילות המעברה האחראים על הפלישה התאכזבו אין ספור פעמים מפגישות עם נציגי הממשלה (הממשלה יכלה להיות "הבועז" בסיפור הזה). נציגי הממשלה מסרבים בכל תוקף לבצע שינוי רדיקלי ביחס לדיור ציבורי. ויקי וענונו, פעילה חברתית שואלת: "מי מפר פה את החוק? האם אנחנו [הפעילות החברתיות] או מדינת ישראל שמשאירה בניינים עזובים ונטושים, אפילו כשיש אנשים ללא מחסה?".
ברגעים אלו ממש ישנם סימנים קטנים שהלחץ החברתי מתחיל לעבוד. נציגי הממשלה כבר לא מחייכים בצורה פטרונית. שר השיכון אטיאס החל לאתר כספים ולהציע הצעות שיש בהן סוג של התחלה טובה, בעוד שהן רחוקות מלהיות מספקות.
*
יש כאן ללא ספק מדרון חלקלק. פשעים איומים נעשו ע"י אלו שהרגישו שנעשה להם עוול. דבר אחד במציאות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני הוא ששני הצדדים, מרגישים כקורבנות. שני הצדדים לא מבינים שאדם יכול להיות קורבן ומֵקָּרְבֵּן (לפעמים ההבדל בין השניים הוא פחות מחוט השערה).
הנקודה היא שאנחנו צריכים "רותיות" ו"נעמיות". פעילי המעברה עובדים בסולידריות כדי להתרחק מהמצב הבלתי אפשרי של היות גם קרבן וגם מקרבן. "בועז" חכם מבין שאפשר להשתמש אפילו במערכת לא מושלמת בכדי לספק צרכים אנושיים, לכבד זכויות אדם ולקדם צדק. אסור לנו להיות חלק מהשיטה, אם לא שינינו אותה.
לכמה מאיתנו יכולות להיות הזדמנויות רבות להיות "בועז". כולנו יכולים וחייבים ללמוד מרות ומנעמי איך להתגבר על חילוקי הדעות ולעבוד יחד בסולידריות. זה לא אומר שנסמוך רק על רצון טוב, נשכח את ההתראה של הרב הירש ונזדקק תמידית להשגחה אלוהית. בכל אופן, גם בתנאים הנוכחיים אפשר למצוא דרך לספק דיור לכולם. חשיבה יצירתית יכולה להביא אותנו למלא את התחייבותנו גם לפליטים מאפריקה הנסים על חייהם וגם לתושבי דרום תל אביב. יש מקום בנגב גם ליהודים וגם לבדואים.
*
תזכורת אחרונה: ב-6.6.2012 09:00 בבוקר רבנים למען זכויות אדם יעמדו בסולידריות עם תושבי סוסיא הפלסטינית כנגד עתירת "רגבים" בבג"ץ. תנועת "רגבים" הדורשת לבצע את צווי ההריסה נגד כל הכפר. רגבים עושה שימוש בסטטיסטיקות מטעות בכדי לטעון לאפליה הפוכה נגד המתנחלים. הם מתעלמים מההבדל בין מתנחלים שמשתתפים בדמוקרטיה הישראלית ופלסטינים שאין להם כל גישה אליה. כל ההחלטות לגבי עתיד סוסיא נעשות, מפורשות ונאכפות ללא ייצוג תושבי סוסיא. בעתירה הקודמת של עמותת רגבים הקול של הפלסטינים בקושי נשמע. במקרה זה נעמוד בסולידריות (המחלקה המשפטית שלנו התגייסה למאבק משותף).
בהר סיני מלמדים אותנו שכולם היו נוכחים כאשר קול אלוהים נשמע בעולם. המדרש אפילו מלמד שכל אדם שמע את קולו של אלוהים בדרכו שלו. בפני שופטים בשר ודם, סולידריות משמעותה להבטיח שכל אדם יוכל לדבר בקולו ולהבטיח שהשופט ישמע.
חג שמח, ומי יתן שכולנו נשמע את הקול מסיני.
אריק
אני רותי קדם. בלהט הסקרנות לידע נלחמתי בכוחות הביורוקרטיה. אודות ל׳שומרי המשפט׳ ואוסיף- הצדק הצלחתי לסיים את התואר הראשון. בשבילי זהו ניצחון אדיר. והיום, התקשרה אלי עדית לב המדהימה (פרס ישראל מגיע לה!!) וסיפרה לי שהחוק בנדון מתקרב. מקווה שאף אני אוזמן לכנסת(..) לחגוג ניצחון חשוב זה. תודה.