תהילים. cc: ויקיפדיה
אחת המוסכמות בויכוח בין יהודים ווצרים היא שהנצרות היא דת של אהבה בעוד שהיהדות היא דת של חוק ומשפט, כשההנחה היא שאהבה עדיפה על משפט. ישנם יהודים שמקבלים את האפיון הזה אך אומרים: אדרבה! אנחנו מקבלים את "האשמה", אך לדעתנו חוק ומשפט הם עדיפים על אהבה. בעוד שאהבה היא רגש סובייקטיבי, לעיתים קרובות מעורפל, בלתי-עקבי, לא ברור ועיוור למציאות, הרי חוק מבוסס על עקרונות של צדק ואמת,, יושר ואובייקטיביות; החוק הוא זה שמאפשר לנו להתייחס לכל אדם בהגינות ובכבוד. הרב יהונתן צ'יפמן בדבר תורה לפרשת במדבר – שבת כלה.
אך האם אפיון זה נכון בכלל? לדעתי, נראה שהיהדות מושרשת הן בראש והן בלב; היא מבוססת גם על חוק ומשפט וגם על אהבה. מה גם שהיהודי רואה את התורה עצמה כאובייקט של אהבה. כך, בתהילים קי"ט, מזמור ארוך הידוע כ"תמני-אפי," שיש בו שמונה פסוקים לכל אחת מאותיות האלף-בית, אנו מוצאים שיר אהבה מורחב לתורה: "מה אהבתי תורתיך, כל היום שיחתי." "זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי." "ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי," וכן הלאה וכן הלאה.
ישנו גם מזמור י"ט, שחלקו הראשון מוקדש לנוכחות אלוהים בבריאה – "השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו יגיד הרקיע" – אך חלקו השני משבח את תורת אלוהים כמושלמת: "תורת ה' תמימה, משיבת נפש…פקודי ה' ישרים משמחי לב…מצות ה' ברה מאירת עיניים" ומסיים בהצהרה שהמצוות הן "נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים."
אך למעשה, אין צורך להביט מעבר לשם שנותנים לשבת זו, השבת שלפני חג השבועות – "שבת כלה." בביטוי זה התורה — כמו השבת בפיוט של רבי שלמה אלקבץ "לכה דודי" — מתוארת ככלה ביום חופתה, שבעלה מצפה בתרגשות וגעגועים לרגע שבו היא תבוא.
אך לא רק התורה אהובה על ישראל. רואים את התורה גם ככלי של אהבת הקב"ה לישראל. בברכה השנייה לפני קריאת שמע, שאומרים כל יום בתפילת שחרית, היא "אהבה רבה": "אהבה רבה אהבתנו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו… אבינו אב הרחמן… תן בליבנו להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקים את כל דברי תלמוד תורתיך באהבה." בקיצור, אלוהים מבטא את אהבתו ע"י מתן התורה.
אך מדוע ובאיזה מובן התורה היא כלי לאהבה אלוהית?
אני הייתי אומר שזה כך בלפחות שתי דרכים:
כפי שאני מבין אותה, היהדות איננה רואה את האדם כרע מלידתו; זה בניגוד לתיאולוגיה הקלאסית של הנצרות הפאולינית, ששורשיה בדוקטרינה של החטא הקדמון. אך היא גם איננה רואה את האדם כטוב מטבעו, כמו שהוא מתואר למשל בהגותו של ג'ן ג'ק רוסו, שטען שב"מצב של טבע" האדם הוא טוב, ושהצויליזציה היא שגרמה להשחתתו. השקפה דומה נמצא בסוג מסויים של הומניזם-ליברלי בן ימינו, והיא עומדת בבסיס הרעיון (הסמוי, אמנם) שאוטונומיה אישית צריכה להיות עקרון ראשי של חשיבה מוסרית. בני אדם, בתור שכזה, הם ניאוטרלים מיסודם תינוק הנולד מלא פוטנציאל, ויכול להיות טוב או רע לפי החינוך שהוא יקבל ולפי ההחלטות שבו ייעצב את חייו. אם כך הדבר, האדם זקוק להדרכה, לדרך שידריך אותו אל הטוב—וזה, בעצם, תפקידה של התורה.
לפיכך, יש להבין מתן תורה ככאקט של אהבה, של נדיבות לב, של חסד וחמלה שהאל נתן למין האנושי כדי להסיט אותו מהמערבולת הכאוטית של דחפים ויצרים שיכולה להוביל אותו לכיוונים לא רצויים; במקום זה, היא מביאה אותו למטרת החיים, שהיא לא עולם הבא, ולא "להיות צדיק," אלא פשוט "להיות מענטש"– להיות בן אדם.
שנית, התורה היא מעשה אהבה בכך שהיא עוזרת לבני אדם, ובמיוחד ליהודים, להתקרב אל האלוהים. יש אמנם אנשים מעטים — מיסטיקנים, נביאים, אנשי מעלה – שמסוגלים בכוחות עצמם להגיע, אולי (אני מדגיש את "אולי") להשגת האלוהות. אך זו איננה דרך המלך של היהדות. לפני זמן רב מאוד, אחרי חורבן הבית הראשון, הסתיימה תקופת הנבואה והחלה תקופת החכמים. למה? ומה טבעו של שינוי זה?
"התורה היא איכשהו – ורעיון זה מודגש במיוחד בחסידות, ע"י רבי נחום מצ'רנוביל – גשר בין הסופי לאינסופי." | cc: flickr by Hitchster
האלוהים הוא אינסופי, נשגב, הרבה מעבר להבנה ולהכלה של בני האדם. האדם הוא סופי, בן תמותה, מושרש בארצי, נקרע בין טבעו המולד והגעגועים הרוחניים והאינטלקטואלים שלו. התורה היא גשר בין הסופי לאינסופי, בין האנושי והאלהי; רעיון זה מודגש במיוחד בחסידות, למשל בספרו של רבי נחום מצ'רנוביל , מאירת עיניים. זהו דרך ריאלי, המבוסס, לא על רעיונות או עקרונות נשגבים או אזוטריים, אלא על תורת חיים – תורה שמעוצבת ומושרשת בחיים האמיתיים של בני האדם כפי שהםבמציאות. וככזו -נתינתה לאדם – איך שלא מבינים מושג "מתן תורה" –היתה מעשה של אהבה.
שבת שלום וחג שמח
