cc: flickr -Photo by: JC/Activestills.org. Protest against “Jerusalem Day”, East Jerusalem, 20.05.2012
מאיה וינד, מלמדת אותנו מחדש את המובן הפוליטי של "סולידאריות". היא מספרת על קירבה שנוצרה בינה לבין הנשים של שייח ג'ארח במהלך ההתנגדות להתפשטות ההתנחלויות במזרח ירושלים. מאיסה אל קורד משייח ג'ארח מהווה בשביל מאיה דוגמא לחזון של עתיד משותף; חזון של שוויון, צדק ושלום.
ההגרה המילונית של סולידאריות היא "אחדות של קבוצה המבוססת על אינטרסים, מטרות וסטנדרטים משותפים". כאחת שגדלה בירושלים המפולגת, הבנתי את המילה 'סולידאריות' ככזאת שמתארת את הזיקה לקהילה היהודית בלבד. רק אחרי שהסתכנתי ונכנסתי למזרח ירושלים ולגדה המערבית הגדרתי מחדש את המושג הזה. רק כאשר עמדתי עם התושבים הפלסטינים והתנגדתי לגירושם משכונת שייח ג'ארח במזרח ירושלים, התפיסה שלי לגבי קהילה וערכים משותפים השתנתה לגמרי.
הנשים בשייח ג'ראח ספרו לי על החוויות שלהן, כנשים פלסטיניות החיות תחת כיבוש. כפעילה פמיניסטית בחברה המיליטריסטית בישראל, חוויתי את המאבק ליצור מקום לנשים, וניסיתי להגדיר מחדש את כללי המשחק שנכתבו על ידי גברים. אך לא ידעתי מהי המשמעות של השמעת קול אישה תחת הכיבוש הישראלי. לא יכולתי לדמיין כיצד ניתן לפעול, לא רק תחת האילוצים המגדריים של החברה שלך, אלא גם תחת אלו של כיבוש זר.
סולידאריות כחוויה משותפת
כשפעלתי בשכונה וביליתי עם הנשים החזקות והעמידות של שייח ג'ארח, הגדרתי מחדש מה זו סולידאריות. כי כאשר עמדתי יחד עם נשים אלו ודרשתי צדק ושוויון בזכויות דיור, עמדנו נגד מתנחלים יהודים והמשטרה הישראלית. את האינטרסים, המטרות והסטנדרטים חלקתי עם הנשים ופלסטיניות, ולא עם הישראלים-היהודים שעמדו מולנו. המטרות שחלקתי עם נשים אלו היו להשיג חברה שבה כל הנשים תוכלנה לממש את עצמן ואת שאיפותיהן. הסטנדרט המשותף הוא אוניברסאלי ודרש שתהינה זכויות שוות לישראלים ולפלסטינים כאחד. אז הבנתי שסולידאריות איננה שמורה לדתות, גזעים או עמים. סולידאריות אמיתית מבוססת על חוויות ושאיפות משותפות של נשים שעומדות בפני מכשולים בדרכן למימוש עצמי.
הנשים החזקות של שייח ג'ארח נתנו לי השראה בהתעקשותן ליצור אלטרנטיבות בפעולות היומיות של חייהן. מייסה אל קורד היא דוגמא לכך. היא גרה בבית שמחולק בין משפחתה, לבין מתנחלים צעירים ששומרים במשמרות על החלק שכבשו. עבורם, להתנחל בארץ זוהי שליחות פוליטית, ומטרה זו מקדשת אמצעים רבים. הם מאיימים על המשפחה של מייסה במילים ולפעמים גם באלימות. הם מציפים את ביתם במים ומרעישים בלילה כדי שלא יוכלו לישון. אנשים רבים שחיים בתנאים כאלו, היו מגיבים באלימות או נהיים אָפָּתִיִּים, אך לא מייסה. היא עמדה מול המתנחלים והמשיכה לגדל את ילדיה, לטפל באמה, ללכת לעבודה, לבשל למשפחתה ופשוט לחיות. היא הזמינה אותי לביתה וראתה בי שותפה פוליטית שלה, הנאבקת עבור אותה מטרה. חייה היומיומיים עברו יצרו אלטרנטיבה למציאות ההפרדה והאלימות, והוכיחו שעתיד שונה הוא אפשרי. דרך הקִרבה שנוצרה במסגרת הפעילות הפוליטית וההיכרות שלי עם נשים כמו מייסה, למדתי את המובן האמיתי של סולידאריות. ודרך החוויה המשותפת של המגדר שלנו יצרנו חזון של עתידנו המשותף; עתיד של שוויון, צדק ושלום.
