מה עושים עם הדגל שלי: עשרה קצרים על יום ירושלים 2012 ›

cc: flickr – Photo by: Oren Ziv/Activestills.org. Protest against “Jerusalem Day”, East Jerusalem, 20.05.2012

מוריאל רוטמן מביא לנו את תוצאות ההתגרות של צועדי יום ירושלים באוכלוסיה הכבושה במזרח ירושלים.

1.  היינו ארבעה חברים שהגיעו ביום ירושלים לשכונת שייח ג'ארח במזרחה של העיר. סליחה, שכונת שמעון הצדיק. אינני יודע מה נכנס בי. לרגע חשבתי שזו שכונה פלסטינית! אמרתי לאנשים שעברו שם "סאלאם עליכום", כך שידעו שאינני שם כדי להתנחל בשכונה שלהם. בירכתי "סאלאם עליכום" אל עבר שני הבחורים הגדולים שעברו שם. הם הסתכלו אלי בצורה עקומה וענו בעברית. אחד מהפעילים שהלך לצדי, הסביר לי שהם מהשב"כ. צחקנו. "סאלאם עליכום יה שב"כ."

2. הגענו לשער שכם שמשמש כמרכז מסחרי משגשג במזרח ירושלים. המשטרה הגיעה עוד לפני (בערך בשעה שלוש אחה"צ) בכדי לסגור את החנויות ולעצור ילדים פלסטינים שהחלו להתפרע. המשטרה גם גררה  אשה בת ששים ומשהו שענתה להם בקול. בוא נאמר את האמת, כוחות השיטור הגיעו למזרחה של העיר, רק בכדי מקום לפנות מקום לצעדת "יום ירושלים" ולידע את הפלסטינים מי הוא השליט כאן, בכל מקום.

3. בנקודה מסויימת היו קבוצה של יהודים שעמדו מצד אחד ונופפו בדגלים ושרו "מוחמד מת". מהצד השני, פלסטינים נופפו בדגליהם ושרו "חייבר חייבר יה יהוד" (התייחסות לסיפור של מוסלמים שהורגים ומגרשים יהודים), לשניה זה נראה כמו מאבק דו צדדי בין שתי קבוצות לאומניות הכוללת אלימות של צעירים. אח"כ נזכרתי שאנחנו נמצאים במזרח ירושלים הכבושה והכוחות המזויינים הרוכבים על סוסים הם ישראלים. צריך לזכור: פלסטינים אינם יותר מוסריים, או פחות אלימים. הם רק מדוכאים וכבושים. כאשר הקונפליקט הוא לא 1:0 במושגי אשמה של ישראל. אני בטוח שלא הגענו ל-1:1 בקשר ליום ירושלים.

4. במשך הזמן אנשים התבדחו. חבר פלסטיני שלי ראה את ההתרחשות מולו ואמר "הפרחה, החייל והחמודה".

5. היו אלפים, אלפים של אנשים – מהעם (היהודי) שלי – שצעדו בצעדה הזו. הרגשתי שאינני יכול לצלם אותם. זה היה יותר מדי. נזכרתי בזמן שבו אהבתי את הדגל הזה.

6.  חלק מהלאומנים ("המתלאמים") נשאו דגלים סגולים עליהם היה כתוב "אלהים הוא המלך". זהו חילול השם.

7. החיילים הלבנים באו. "הם שמאלנים", "הם חושבים שהצבא צבוע", "לך להזדיין",צעקו, ואני אמרתי בשקט: "אתם הגיבורים שלי".

8. לבשתי חולצה של תנועת סולידריות שייח ג'ארח, גם בכדי להדגיש את התנגדותי ל"יום ירושלים" וגם משום שהמסר של סולידריות ממש שייך ליום הזה. עזבתי את ההפגנה בתוך ים הצועדים. איש אחד אמר לי שמכרתי את נשמתי לשטן. אחר איחל שאמות. רק אחרי כן התברר לי שיכולתי להיפגע פיזית כשהלכתי לבוש בחולצה הזו. חבר שלי סיפר לי שפעיל אחר נדחף והוכה מפני שלבש חולצה עם הכיתוב "אני אוהב את סילוואן". אין קדושה בעיר כבושה. לא לכיבוש.

9. זה היה יום עצוב.

10. אך זה היה גם יום טוב. אחרי שיצאתי עם חבר מתוך ים הצועדים בכחול לבן, נסעתי במונית לשכונת קטמון לפגישה. הנהג היה פלסטיני ומיד התחלנו לדבר על כל מה שראיתי, המילים יצאו מפי כמו ים, בקצף של כחול- לבן. הוא הזכיר לי שצעדה זו איננה מיצגת את כל הישראלים, במיוחד לא את כל היהודים. הוא סיפר לי על הילד שלו, בן השנתיים, ואני סיפרתי לו למה אני עצוב. צחקנו והתבדחנו ודיברנו על שנאה ואהבה ואז הגענו. "האם הארגון שלכם משלם על זה, או אתה?" הוא שאל.

"אני", עניתי.

"לא", הוא אמר.

"מה?" שאלתי.

"זה עלי" הוא אמר, "אתה נתת לי משהו, עכשיו אני נותן לך משהו". מיד היו לי דמעות בעיניים. יכול להיות שהוא היה מלאך. יכול להיות שמלאכים הם באמת רק אנשים במיטבם.

נ.ב. עוד סיפור נחמד: באמצע ההפגנה, אדם גבוה קשוח ונאה שם את ידו על כתפי ואמר, "הי". הסתובבתי והסתכלתי עליו. "ראיתי את השיר שלך היום" הוא אמר, "אהבתי אותו". שמחתי, שגם אנשים שלא מכירים איתי, הגיעו אל השיר. אינכם יודעים כמה טוב זה עושה לי. תודה.