ללכת ולעמוד: דבר תורה לפרשת "בחוקותיי" ›

 "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-מֹשֶׁה" (ויקרא כו, 46). | "משה על הר סיני", ציור מאת ז'אן-לאון ז'רום. cc: ויקיפדיה

פרשת הברכות והקללות מדברת בשפה דתית שנראית לעתים רחוקה וזרה לנו אבל אם "נתרגם" אותה לעולם המשמעות שלנו, נראה שהיא מלמדת על המשמעות של חיינו בעולם. הרבה דליה מרקס בדבר תורה לפרשת "בחוקותיי".

מסכת של ברכות וקללות חותמת את ספר ויקרא. תורת כהנים מסתיימת במילים: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-מֹשֶׁה" (ויקרא כו, 46). אמנם אחר כך בא עוד פרק, פרק כז, העוסק בנדרים אבל חוקרי המקרא סבורים שהוא תוספת מאוחרת. כך בחרו בעלי ספר המקרא לסיים את החומש השלישי, ברשימת ברכות וקללות. פרשה דומה של ברכות וקללות מובאת בסוף החומש החמישי, בדברי משה האחרונים לפני מותו (דברים כח). ארבעים שנה חוצצות בין שתי פרשות התוכחה האלה. את מסעם של בני ישראל במדבר תוחמות בראשיתו ובסופו הבטחות מופלאות ואיומים נוראים: "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" אומר האל, תזכו לברכה ולשפע שלא יתואר, "וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" קללות איומות ומזעזעות יפלו בחלקכם.

מלאכים מול בני אדם

ישעיהו ליבוביץ עומד על הבחירה בפועל "תֵּלֵכוּ" בחוקי התורה (לעומת "תחזיקו" או "תעמדו" בחוקים). הוא מסביר שהדבר נובע מכך שקיום התורה אינו קיום של מצב סטאטי אלא תהליך מתמשך. המשמעות של קיום המצוות היא הבאתם מן הכוח אל הפועל, הגשמת הפוטנציאל החבוי בהן. ליבוביץ ממשיך ואומר, שלעומת בני האדם, המלאכים הם בעלי אופי אחר לגמרי. בחזונו, הנביא זכריה, רואה מלאכים העומדים ליד יהושע כהן גדול, ונאמר לו: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז). המלאכים, אם כן, הם "הָעֹמְדִים", טיבם אינו משתנה וטבעם קבוע.

המלאכים עומדים במקום, הם אינם שותים ואוכלים, אינם ישנים ואינם מתרבים. בני האדם (וכמותם – גם בעלי החיים) עושים את כל הדברים הללו, אבל לבני האדם יש תכונה חשובה שאין למלאכים (או לבעלי החיים)[1] – לבני האדם יש היכולת לבחור. מלאכים אינם יכולים לעשות רע, ולכן אין משמעות ערכית למעשיהם, הם לא מסוגלים לעשות רע ולכן הם אינם יכולים לעשות גם טוב.

מלאך במסורת האיסלמית. cc: ויקיפדיה

לעומת "הָעֹמְדִים" בני האדם חייבים להיות בתנועה מתמדת, בתהליך. פרסומת מצחיקה בטלוויזיה הישראלית משנות השמונים לימדה אותנו ש"מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה". אין אפשרות אמיתית לעמוד – עמידה משמעה "התקדמות" אחורה. לא לחינם נקראת מערכת המשפט העברי בשם "הלכה". בעצם הגדרתה מלמדת ההלכה על הדינמיות שלה, על העובדה שהיא חייבת להיות תהליכית ועל כך שאסור לה לקפוא על השמרים.

רק אלה המחשיבים את עצמם מלאכים, יכולים להרשות לעצמם לעמוד. השאר מבינים שאנחנו בני אדם וכשם שתפקידנו הוא להתהלך בעולם ולבחור שוב ושוב ושוב, כך אנחנו חייבים לעשות את יהדותנו תהליכית. יהדות שאינה "מתהלכת" ובוחרת היא יהדות קפואה וחסרת חיים.

המשמעות בשכר ועונש

יהודים ליברליים מדגישים את עקרון הבחירה הנתונה בידינו אבל נרתעים מהשפה המקראית של שכר ועונש, שפה שפרשתנו מבטאת באופן חד ומזוקק. מסיבה זו הושמטה מסידורים רפורמיים רבים הפרשה השניה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי … וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם…" (דברים יא, 21-13).

פסקה זו הטרידה את עורכי הסידורים הרפורמיים בתיאולוגיה של שכר ועונש המשתקפת בה. רבים חשו שזו תיאולוגיה פרימיטיבית והתנערו מדימויו של האֵל המנהל פנקסנות של של מעשים טובים ושל חטאים, אל המכאיב וחובש, מוחץ ומרפא (איוב ה, 18).

אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מבינים שפסקות אלה במקרא אינם איומים ילדותיים. לא, הכוונה אינה שאש תצא מן השמיים אם נחלל שבת. אלה הן תזכורות לכך שלמעשינו יש משמעות ולכן הם גם הרי תוצאות:

• אם נשמור על סביבתנו ולא נזהם אותה, הרי שנעכב, אם לא נמנע, את השינוים האקלמיים שחלים בכדור הארץ, ונזכה לברכה שבפרשתנו, ש"וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו, 4).
• אם ננהל את מדינתנו בצדק ובחכמה נזכה שיתקיימו בנו דברי הפרשה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" (שם, ו).
• אם נהיה ישרים וטהורים ישכון האל בקרבנו, כאמור – "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" (שם, ו).

פרשת הברכות והקללות מדברת בשפה דתית שנראית לעתים רחוקה וזרה לנו אבל אם "נתרגם" אותה לעולם המשמעות שלנו, נראה שהיא מלמדת על המשמעות של חיינו בעולם. היא דורשת מאתנו לא להתחמק מהידיעה שבכל מעשה שלנו יש ממד של בחירה, מזכירה לנו את אחריותנו ומצפה שאף פעם לא נחדל ממאמצינו.

ומי ייתן ויתקיימו בנו דברי המשורר נתן אלתרמן שאיחל לעצמו:

"להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל

ואמות ואוסיף ללכת".