תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה | cc: ויקיפדיה
הרב גיל נתיב, רב קהילת אשל אברהם בעומר, מקדיש את דבר התורה לזכרה של אמו הילדה בת שלמה ואלישבע ביין שהלכה לעולמה בל"ג בעומר תשע"א. הרב נתיב מביא לנו קריאה אידיאולוגית חברתית בתוך פרשת בהר, ומראה את האלטרנטיבה הטמונה בה.
הדיבר השלישי בעשרת הדיברות "לא תגנב" זה שבא להגן על הבעלות הפרטית של הרכוש, עומד אחרי האיסורים הקטגורים 'לא תרצח' ו'לא תנאף' שנועדו להגן על קדושת החיים וקדושת התא המשפחתי. אנו קוראים את פרשת "בהר" ונדמה שסדרי עולם שונים מכתיבים אותה: כל בעלות על אדמה היא בעצם החכרת קרקע אשר איננה לחלוטין שלי או שלך, כי אדמה לעולם איננה נמכרת לצמיתות. גם היבול שהצמיחה הקרקע בבעלותי איננו תמיד שלי – אחת לשבע שנים נפרצות הגדרות סביב השדה הכרם או הפרדס – וכל דכפין יתי ויקטוף ויבצור ויאכל -האדמה תישאר בבעלותי אך יבולה שייך לכולם, וכל אחד –ע"פ חז"ל, רשאי לקטוף מזון שלוש סעודות, אך לא יותר מכך, ובכל מקרה אין רשות לקטוף או לבצור על מנת למכור לאחרים…
בבסיס חוקי שמיטה ויובל עומדת ההכרה שהמאבק על הרכוש, במיוחד על 'אמצעי היצור' של הרכוש, הוא מאבק נצחי. בכל חברה אנושית תמיד יהיו הבדלים בין עשירים ועניים, בעלי רכוש וחסרי רכוש –היומרות של תיאוריות ואידיאולוגיות סוציאליסטיות –קומוניסטיות שאפשר יהיה לפתור את הפער והמתח אחת ולתמיד ע"י כינון חברה חסרת מעמדות, חברה שאין בה 'שלי' 'שלך' הוכחו כאשליה. מעמד חדש של בעלי השפעה ורכוש יצוץ ויופיע. אפילו הקיבוץ שהצטנע ואמר: אנו ניצור קהילה וולונטרית של כמאה או מאתיים משפחות שבתוכה יהיה שויון כלכלי –אפילו נסיון זה נכשל. המגמה השלטת בעולם כולו היא לחזור לטיפוח התחרות הטבעית בין בני אדם על רכוש פרטי, מה שנקרא בלשון סוציולוגית אקדמית: "דיפרנציאציה בתגמולים".
פעמון החירות
"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" מליוני אמריקאים יודעים מלים אלה (בתרגום האנגלי) בע"פ. הן חרותות על 'פעמון הדרור' (כך יש לכנותו בעברית, על סמך המקור המקראי) בפילדלפיה, אחד הסמלים הלאומיים של ארה"ב. מעט אמריקאים יודעים את הקונטקסט ממנו מצוטט הפסוק, ועל כך יש להצטער. הקונטקסט המקראי איננו מדבר על "דרור" כערך במגילת זכויות האדם, אלא על מצווה ספציפית שצריך לקיים אחת לחמישים שנה, בשנת היובל. מדוע חשוב לקרוא את המלים בקונטקסט המקורי?
ראשית, על מנת להבין ש'דרור' או במונח הבתר מקראי 'חירות', איננו דבר שזוכים בו פעם אחת ולתמיד, אלא יש לשוב ולזכות בו שוב ושוב, אחת לשבע שנים ברמה אישית ואחת לחמישים שנה ברמה ציבורית–לאומית. החברה האנושית לעולם איננה סטטית: המשועבד של אתמול יהיה למשעבד של מחר, ויש לשוב ולשלם את מחיר החירות, שהוא מחיר כואב למשעבד ולמשועבד כאחד.
הלקח השני חשוב שבעתיים: לעולם אין לנתק את ה'דרור' -חופש המצפון, המחשבה, האמונה, הבעת הדעה וההתאגדות מן המציאות הכלכלית! בני אדם רעבים לא ישארו בני-חורין לאורך זמן. שחרור העבדים ב'יובל' בפרשת 'בהר' קשור קשר בל-ינתק עם 'רפורמה אגררית' בה זוכה המשוחרר לחלקת אדמה (שהיתה בבעלות משפחתו בעבר הרחוק או הקרוב). אם לא כן, יהיה עליו להשכיר את כח עבודתו לבעלי קרקעות, ובמוקדם או במאוחר ישוב ויאבד את חירותו. בחברה חקלאית הקרקע היא אמצעי היצור העיקרי, ומי שנאלץ למכור את הקרקע שירש מאבותיו מוצא עצמו במדרון שסופו מכירת ילדיו ואח"כ מכירת עצמו לעבדות. בחברה המודרנית הכסף והידע הם אמצעי היצור העיקריים, ומי שאין בידיו כסף והשכלה, גם אם 'חירותו' ו'זכויותיו' מעוגנות בחוק המדינה, בפועל הם מצומצמים מאד.
שמיטה בפרשת בהר
מצוות שמיטה ויובל בפרשת בהר אינם מצע מרקסיסטי משופר, אין הן רק שיטה אחרת לצמצום הפער החברתי –כלכלי. יש בפר בהר מגמה חינוכית ערכית לא רק ביחסי עניים – עשירים, אלא גם, או בעיקר, ביחסי אדם-אלהים: הפנמת ההכרה שלעולם אסור לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל (יוד בחיריק) הזה' [דברים ח יז] תמיד יש שותף עליון ברכושנו הפרטי, גם כאשר השגנו אותו בכשרוננו ובעמלנו. כל ויתור על רכוש לטובת הנזקק והחלש, הוא בבחינת 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו' [דברי הימים א' כט, יד-טו]
עלינו לשמור ולטפח את החברה הישראלית כ'חברת צדק' ולא 'חברת צדקה'. עלינו להפנים את סדר העדיפויות שהיתווה הרמב"ם ב'שמונה דרגות צדקה' –הדרגה המעולה בכולם היא לאפשר לעני לפרנס עצמו ע"י עשיית שותפות עסקית או העסקתו כך שלא יזדקק לצדקה כלל. יש קבוצות אוכלוסיה שאינן מסוגלות לפרנס עצמן: קשישים וילדים, חולים ונכים. אלה ראויים לתמיכה ('צדקה') של החברה, אך בישראל כיום יש אלפי אנשים שמסוגלים ורוצים לעבוד ואינם מוצאים עבודה, ויש רבבות העובדים משרה מלאה אך משכורתם איננה מאפשרת רמת מחיה סבירה לבני ביתם! לכאורה, התכנית הממשלתית שכונתה בעבר 'תכנית ויסקונסין' (תושבי ויסקונסין אינם יודעים שקיימת תכנית הקרויה ע"ש ארצם. ה'גלגול' המשופר של התכנית נקרא 'אורות לתעסוקה') נועדה להחזיר מובטלים למעגל התעסוקה אך על המסגרת והנהלים של תכנית זו יש לומר כדברי הכוזרי: "כוונתך רצויה, אך מעשיך –לא!"
מוטלת עלינו חובה קדושה לקרוא דרור מן המחסור לכל יושבי ארצנו – להבטיח לכל אזרח בישראל את הזכות להתפרנס ולפרנס את בני ביתו בכבוד מעבודתו.
שבת שלום,
הרב גיל נתיב
