חיטה. צילום: CC וויקיפדיה
על ספירת העומר, דרום הר חברון, "עמותת רגבים" והמשימה הלאומית של העם היהודי
פרשת אמור כוללת 3 חלקים עיקריים:
1. חוקי השלמות, המושלמות והטהרה שלפיהם נקבע מי הם הזכאים לשמש ככוהנים ומה מתאים להקריב לאלוקים.
2. מחזור החגים
3. עין תחת עין.
שבת זו איננה מועמדת טובה ל"שבוע המודעות לנכויות" מפני שנכויות פיזיות אינן מאפשרות לכהן להקריב קורבנות. אין לנו הרבה מחשבה עכשווית על מי הוא המתאים להעלות קורבנות מפני שכיום איננו מקריבים/ות קורבנות. מכל מקום בעלי סמכות הלכתית כיום, כמו הרב אליעזר וולדנברג תיקן את הדרך שההלכה מתייחסת לבני /ות אדם עם נכויות בהקשרים אחרים. למשל, לפי חוקי התלמוד לגבי נזקים, לאדם בעל/ת נכות שכלית לא מגיע/ה פיצוי על "בושת" מפני שלו/ה אין רגש כזה. חוקי הנזקים שונו מפני שהיום מבינים/ות שזה איננו נכון. אנחנו גם מוטרדים/ות היום מ"עין תחת עין", אך רבים/ות מאיתנו יודעים/ות שלפי חז"ל עין תחת עין פירושו פיצוי כספי.
הבסיס למנהג של "ספירת העומר", שאנחנו מקיימים/ות בימים אלו, , בתקופה בין פסח לשבועות הוא חלק מתאור המחזור של החגים בפרשה. למעשה, ישנן שתי מצוות נפרדות שאוחדו על ידינו. אנחנו מצווים להביא מנחה של עומר (יחידת מדידה) מהקציר הראשון (ויקרא כ"ג, ט'). לאחר מכן, נאמר לנו לספור שבעה שבועות עד לחג השבועות, בו אנו מביאים "מנחה חדשה", "לחם תנופה שתים." (ויקרא כ"ג, ט"ו).
אני תמיד הבנתי שהעומר זה שעורה, בעוד ששבועות מקושר לקציר חיטים. בכל אופן, התורה איננה מציינת איזה דגן נקצר ומגילת רות שאנחנו קוראים/ות בשבועות היא למעשה על קציר שעורה. פרשני התורה רש"י וספורנו מסיקים שבגלל שנאמר לנו שאחרי ספירה של שבעה שבועות מפסח עלינו להביא מנחה חדשה היא לא יכולה להיות אותו דגן כמו העומר שהבאנו לפני הספירה. הם מלמדים שהמנחה הראשונה היא שעורה והשנייה היא חיטים.
"פוק חזי" – צא/י החוצה
אבל, חז"ל גם למדו אותנו שכאשר יש לנו ספק בנוגע לכוונת התורה או ההלכה, "פוק חזי", כלומר, צא החוצה וראה מה העם עושה.
דברים נעשים לי ברורים כל פעם שאני נוסע לדרום הר חברון. המנהגים הערביים של הכנסת אורחים עוזרים לי להבין את הכנסת האורחים של אברהם ושרה. בשעה שאנחנו מנסים להתנגד למאמצי המתנחלים (לפעמים מגובים ע"י הצבא) למנוע מהפלסטינים גישה לבורות המים שלהם, אני חושב על המאבקים על בורות המים של יצחק בספר בראשית ומבין שלא הרבה השתנה ב-3,5000-4,000 שנים. רק היום קיבלתי טלפון ששאל האם נוכל לשלוח מתנדבים/ות להגן על חקלאים/ות פלסטינים/ות שצריכים/ות לקצור ליד אחת מההתנחלויות היותר אלימות. בסביבות פסח חקלאים אלו קוצרים שעורה ולקראת שבועות הם יקצרו חיטה. שבוע לאחר פסח דיברתי עם אחד מבעלי האדמה של ואדי טוואמין. בשנה שעברה הצלחנו להחזיר את הואדי למשפחתו, אחרי שבמשך 12 שנים לא היתה להם/ן גישה לשם. מיד לאחר שחזרו הם השתמשו באדמה למרעה. במשך החורף הם זרעו חיטה ועכשיו אנחנו דנים איך לאפשר להם לשקם את המערות ההרוסות ולגור שם שוב. בכל אופן, יוסף אמר לי, דבר ראשון אנחנו צריכים לקצור. "מתי?" שאלתי, "בעוד 40 יום". (כך חשבנו. מסתבר שחקלאי/ות "חרובה" קצרו חיטה מוקדם כי ראו מתנחלים צופים בשדות, הם/ן ידעו שלא יוכלו לשמור על השדות בלילה ולא סמכו על הצבא. לכן, בחרו לקצור מוקדם מדי כדי להפיק קמח כדי לא לקחת את הסיכון לאבד את האוכל לצאן. ולכן, גם יוסף החליט לקצור מוקדם.
עמותת "רגבים"
בדרום הר חברון אנחנו נמצאים עכשיו במאבק על חיינו. "רגבים", היא עמותה ימנית שלמדה מאיתנו ומאחרים/ות איך להשתמש לתועלתם/ן בבתי המשפט. בהציגם/ן את עצמם/ן כארגון ניטראל למען מנהל תקין, (למרות שאם נכנסים/ות לאתר שלהם/ן רואים/ות משהו אחר שאינו קשור בעקרונות האוניברסאליים של מינהל תקין), הם מצליחים/ות להשתמש בנתונים מטעים כדי לטעון לאפליה נגד מתנחלים/ות ולדרוש שהמנהל האזרחי יישם יותר צווי הריסה נגד פלסטינים/ות. כמה פעמים כשישבתי בבית המשפט ולא יכולתי לומר מילה מפני שלא היינו צד בתיק, הרגשתי שאני מתפוצץ. המנהל האזרחי לא איתגר את נקודת ההנחה של "רגבים" אלא פשוט אמר שהם/ן י/תבצעו את ההריסות לפי לוח הזמנים שלהם. אך עכשיו הדברים הם אחרים. אנחנו מיצגים/ות את הכפר סוסיא ו"רגבים" דורשת עכשיו את ההריסה של סוסיא. התיק יידון בבג"צ ב-6 ביוני. אני מקווה שכאשר זה יסתיים טענות רגבים יהיו כל כך מוטלות בספק שהם/ן לעולם לא יוכלו להשתמש בהן שוב. אך, עתיד הכפר נמצא על כף המאזניים.
עצמאות והייעוד הלאומי של העם היהודי
אני כותב את המילים הללו ביום העצמאות. הרב שמשון רפאל הירש מתקשר לספירת העומר ולעצמאות כאשר הוא מעיר על: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה." (ויקרא כ"ג, ט"ו). הוא כותב: "כבר חגותם את חג חירתכם. וכבר זכרתם לפני ה' את העצמאות שזכיתם בה בשבתכם בארצכם ובאוכלכם מלחם מן הארץ. נמצא שכבר הגעתם אל החירות ואל רווחת העצמאות, המהווים בדרך כלל מטרת כל השאיפות הלאומיות. ואילו אתם תראו עצמכם רק בראשית ייעודכם הלאומי; ותחלו עתה למנות לקראת השגת מטרה אחרת ובלשון זו נאמרה מצוות הספירה: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת." (דברים ט"ז, ט'). במקום שאחרים חדלו לספור, תחל ספירתך אתה".
ילדי זוכרים שכשהיו צעירים יותר היינו צועדים במעגל כשספרנו את העומר, מדמיינים/ות מה אנחנו רואים/ות סביבנו בשעה שאנחנו הולכים/ות במדבר ממצרים לקראת הר סיני. כשהתקרבנו לשבועות היינו מתחילים/ות לדמיין את הר סיני הולך ומתקרב. "פוק חאזי". אולי גם אנחנו, המבוגרים/ות, צריכים/ות לצאת ולהסתכל סביבנו. במקום לדמיין גמלים וחול ומדבר, אנחנו צריכים/ות לצאת החוצה ולראות מה קורה בארץ ישראל. כמו חז"ל שעסקו בעין תחת עין, והרבנים שמיישמים בהלכה את מה שאנחנו יודעים/ות היום על נכויות , אנחנו חייבים/ות לתת למה שאנחנו רואים/ות סביבנו לידע את הדרך הרוחנית שלנו ואנחנו חייבים/ות לתת למסורת היהודית לעזור לנו להבין מה שאנחנו רואים/ות.
אני רואה שרוב הישראלים/ות באמת רוצים/ות להיות עם צודק והגון (סביב זה גם שאלנו: האם תיתכן ציונות מפלה?). זה חשוב מאוד ואסור לשכוח את זה לרגע. אך, אני גם רואה את הפלסטינים/ות מסוסיא נלחמים.על בורות המים שלהם/ן ועל בית הספר שלהם ועל החיטה שלהם ועל בתיהם/ן. אני רואה את רחל לוי, שלא רצתה השנה לחגוג את ליל הסדר מפני שאחרי שפונתה מדירת הדיור הציבורי בה גדלה וגרה, היא הרגישה שחזרה מחרות יחסית לעבדות.
פאת השדה, לקט וכוונות טובות הגובלות בפשע
פרשת אמור גם מלמדת אותנו חלק מהערכים שאנחנו צריכים/ות ליישם כלפי מה שאנחנו רואים/ות. הרב הירש מסביר שרשימת החגים בפרשה "נקטעת" בויקרא כ"ג, כ"ב עם הציווי המחייב להשאיר פאה ולקט עבור העניים והגרים מפני שמצווה זו והמצווה של מנחות של עומר התנופה ולחם תנופה שתים לאלוקים חד הן. שתיהן מתנגדות לרעיון שיש לנו את הזכות הבלעדית לקבוע מה לעשות עם רכושנו, או שזכות העני והגר "לקיום הראוי לכבוד אדם" צריכה להיות תלויה ברצון הטוב של בעלי הכוח והרכוש. הרש"ר הירש לא יוצא נגד רכוש פרטי או דורש חלוקה לגמרי שוויונית, אלא אומר שכאשר מדובר על פאה ולקט, הגר והעני למעשה לוקחים/ות את החלק של השדה המגיע להם/ן-מה ששייך להם/ן. זה לא שייך לבעל/ת השדה, כפי שהמנחה שאנו מביאים/ות למקדש לא באמת שלנו זה מאוד חשוב, אבל לא מספיק לרצות להיות צודק והגון. הרב הירש כותב שהעושר הניתן לכלל יעניק לכל יחיד את קיומו בכבוד. בישראל פרי הארץ ויגיע האדם אינם רק לטובת בעלי הרכוש; כי גם חסרי הרכוש והגרים הם שותפים בעלי זכות בקציר." בעלי השדות אין להם טובת הנאה במתנות ואין להם אפילו את הזכות לחלק אותן לעניים" כי הם שייכים לעניים/ות. הרעיון "המתקדם" שאלו שיש להם את הכח והרכוש יש להם גם את הזכות להחליט מה הם יעניקו לאחרים "גובלת בפשע".
גם אם אנחנו מלאים/ות כוונות טובות, כאשר אנחנו הישראלים/ות מקיימים שיחה בינינו ובין עצמנו, ורואים/ות כזכותנו הבלעדית להחליט איך להיות הוגנים/ות לפלסטינים ובונים/ות מערכת משפט לעשות צדק למרות שלפלסטינים אין כמעט שום השפעה עליו, אנחנו מעניקים לעצמנו סמכות שאין לנו. גם עלינו חייב להיות דין ודיין-חוק שלא קבענו לעצמנו. כאשר ה"האחוז האחד" של הישראלים/ות בעלי/ות הון וזכות יתר מקבלים על עצמם/ן את ה"עול" לקבוע מה היא טובת שאר העם, ומאמינים/ות שזו החלטתם איך וכמה להעניק מהרכוש "שלהם/ן" לפשוטי/ות העם, תהליך החשיבה שלהם/ן פגום ביסודו, וכמעט כל פעם יוביל לאי-צדק.
"אין מוקדם ומאוחר בתורה." לא בהכרח שיש סדר כרונולוגי בתורה. אנחנו עזבנו את מצרים ואנחנו יושבים/ות בארץ, אך אנחנו עדיין צריכים/ות להגיע להר סיני.
שבת שלום,
אריק
