ילדות בבית הספר המועד להריסה בסוסיא הפלסטינית. צילום ספיר הוברמן
מטעה היא סוסיא הפלסטינית: בראותך את האוהלים והפחונים העלובים המרכיבים אותה, ואת הילדים החייכנים והחמודים המתרוצצים ביניהם, אתה עלול לחשוב שהגעת לצד של הטובים. ואילו בסוסיא היהודית מעבר לגבעה, אתה מועד להסיק, היכן שהווילות המטופחות משוויצות ברעפיהן, נמצאים מי שיוצאים הרעים בסיפור. אבל הרוע פה חמקמק יותר, טמון לא בקבוצה זו או אחרת אלא ביחסים של ניצול ששוררים באזור בכל פינה.
כמו מרבית משכנות העוני בעולם, גם בסוסיא הפלסטינית, הנאבקת על הישרדותה, ניתן ודאי למצוא תופעות חברתיות בעייתיות: קיבעונות, חוסר ידע בסיסי על שוק העבודה המודרני (ידע המאפשר להתקדם), פטריאכליות, טיפוסים קשוחים, זעופים וקשיי יום, וגם לא מעט אנשים שלמרות דלותם ומסע חייהם הכבד ליבם חם ורחב, וחיוכם לבבי.
כזה הוא מנהל בית הספר המקומי שכעת מיועד להריסה. איש חייכן וסבלן שמסביר על האבסורד בצו הפסקת העבודה לסיום בניית בית הספר שעל קירותיו הדלים כתוב "שלום" בעברית, ערבית ואנגלית. כעת מתברר כי בית הספר נמצא בטעות באזור C ולא B כך שאפשר לשים עליו X. ביוטיוב מתרוצץ וידיאו מתסכל שמראה שיחה בין איש הרשות הפלסטינית האמון על החינוך באזור ובין קצין במינהל האזרחי האמון על התיכנון. הקצין אומר לפלסטיני שפה אפשר לבנות בית ספר כיוון שמדובר כבר באזור B שנמצא בשליטה תכנונית של הרש"פ, הפקיד הפלסטיני מפציר בקצין שייתן לו את ההסכמה הזו בכתב. והוא מתעקש לתעד את הדיאלוג. הקצין בתגובה תוהה: "מה, אתה לא סומך עלי?!" וטוען בתוקף שלא צריך שום דבר בכתב ושמילה שלו מספיקה. בטוח אפשר לבנות פה הוא עונה בקוצר רוח. כמה חודשים לאחר מכן, מנהל בית הספר מחייך במרירות ומסביר על הליך של צו הפסקת עבודה שסופו הצפוי הוא חלילה הריסה.
גם התלמידים בסוסיא מודעים לסכנת הריסת בית הספר שלהם והם דואגים – עד כמה שזה שמוזר לראות תלמידים דואגים לעתיד בית הספר. כשאחרי בית ספר את\ה כילד\ה הולך\ת לשטוף כלים, לשאוב מים מהבאר, ללקט עשבים כמספוא לצאן, לקצור חיטה, ללוש בצק, לנקות דירים ולשרוף גללים עבור הטאבון, הרי שבית הספר הוא כנראה אופציה מועדפת. זה רק הגיוני, הילדים הללו רוצים נורמאליות. כששאלתי בכיתה של 24 ילד כמה ילדים פה שיחקו אי-פעם בחייהם במחשב, 3 ילדים הצביעו. באינטרנט גלשו רק 2 ילדים, בטלוויזיה צפו 5, לרדיו האזינו 7. הילדים בעיירה יאטה הסמוכה שחיים עם חשמל ומים בתנאים די קשים ברובם, נראים להם כמי שחיים בסביון. ילדי עבודה ועמל.
באזור הזה כל בנייה חדשה היא מראש בלתי חוקית. אין אפשרות להגיש אפילו תוכניות לאישור משום שאין תוכניות מיתאר ואין לצבא עניין לייצר תוכניות כאלו. לפלסטינים אין ועדות תכנון אזרחיות בהן יושבים נציגיהם – כנהוג בדמוקרטיה – אלא את מנגנוני הצבא (המינהל האזרחי). הצבא מבחינתו עושה הכל כדי שיעזבו את שטח C שבשליטה ישראלית ויעברו למובלעות העירוניות הצפופות של שטח A (העיירות יאטה וא-סמוע למשל). וכך מחמוד שחי במערה חשוכה במופ'אקרה ומעז לבנות חדר מעל המערה, רואה תוך זמן קצר את מה שבנה הופך לגל הריסות. כך נהרס גם המסגד המקומי. אין שום אפשרות להתפתח מעל למערות, לעלות מעל לפני הקרקע. לעמותת "רגבים" זה לא מפריע כדי לפעול משפטית להרס היישובים הפלסטינים הדלים הללו בשל אי-החוקיות הפורמאלית שלהם; מולם מתייצבים רבנים למען זכויות האדם בזכרם כי צווינו "וגר לא תלחץ".
הפלאחים והבדואים בדרום הר-חברון עניים מאוד אפילו ביחס לחברה הפלסטינית. אבל המשטר הצבאי הישראלי מוסיף עליהם מהמורות כלכליות. בשיחה שקיימתי עם מנהיגי המאבק המקומי בכפרים סוסיא הפלסטינית ומופ'אקרה בדרום הר-חברון הבנתי שבשנים קשות מבחינת משקעים הם קונים בין 60% ל-75% מהמזון בשוק והשאר מגידול עצמי, ואילו בשנים טובות מבחינת משקעים הם מגיעים למצב בו 50% ויותר מהמזון שהם צורכים מקורו בגידול עצמי. להערכתם לו הייתה מוסרת מהם מניעת הגישה לבורות מים ושטחי מרעה שהמאחזים, ההתנחלויות, ושטחי הביטחון ההיקפיים חוסמים, הרי שבשנים גשומות היו מצליחים להגיע לכך שכל מזונם יבוא מתוך המשק המשפחתי.
ובנוסף על הנזקים הכלכליים הקבועים ישנן גם גניבות. בעוד סיור שגרתי עם פעילי רבנים למען זכויות האדם ותעאיוש – עזרא נאווי וגיא – צפו השניים במורה מתנחלת מסוסיא היהודית מלמדת את תלמידיה קציר בשדה פלסטיני – שדה לא-להם. זהו רק מקרה אחד מיני רבים שגם בו המשטרה בוודאי לא תטפל. המתנחלים מצדם טוענים לשורה של גניבות והתנכלויות מצד הפלסטינים באזור. גם בתוך תרבות השקר המאפיינת את כל הצדדים בסכסוך – כפי שקורה כמעט בכל הסכסוכים האתניים בעולם, שהרי אמירת אמת נתפסת כמשנית לקידום הצד שלך – אפשר להאמין שיש הרבה אמת בדבריהם של המתנחלים. עיירות מוכות עוני ואפליה השוכנות לצד עיירות שנמצאות כלכלית וחברתית שנות אור מעליהם, ועוד בשל מדיניות בוטה, אכן נוטות להוציא מעמן מקרים של גניבות והתנכלויות. גם זה מעין חוק טבע אוניברסלי כמעט: מובן סוציולוגית גם אם לא מוצדק מוסרית.
מן הסתם הדרך למנוע מקרים כאלו של גניבות היא להפסיק את מערכת האפליה המתחילה במעמדם האזרחי של שתי הקבוצות, עבור במערכת התיכנון הנפרדת ובהשקעה בתשתיות ובחינוך, ועד כמעט כל פרט בטיפול המימסד בהם. במיוחד זועקת האפליה כשהדבר נוגע להשתלטויות (כלומר גניבות) של קרקע פלסטינית בידי קיצוניים מקרב המתנחלים – השתלטויות שמטופלות באופן לקוי ביותר ורק לאחר התערבות מסיבית של הארגונים וביניהם רבנים למען זכויות האדם. כה מפלה המשטר באזור הזה עד שהגדר בין פחוני אום אל ח'יר לוילות של ההתנחלות כרמל (המרוחקים מספר מטרים אחד מהשני) נראית כמו הגבול בין מחנה פליטים אפריקאי למושב מטופח בשרון. פער בלתי נתפס. גם המקומיים תופסים את הסכסוך פה מפרספקטיבה מעמדית ולא רק לאומית: הילדים שלי שואלים אותי אימא, למה להם יש מגרש משחקים, כבישים, חשמל ובתים ולנו אין? מספרת אחת הנשים.
בסיור אחר, עם דהרמה מעורבת חברתית וקבוצת הכפרים התוודעתי לאראלה הפעילה שנים באזור ולקשרים המיוחדים והאישיים שלה עם נשות אום אל ח'יר. נשות היישוב הבדואי מדברות עליה בהערצה ובאהבה גדולה. ואראלה מספרת משהו שאמור להיות בנאלי אבל הוא כה נדיר במחוזותינו: ביחסים שהופכים מיחסים שבין מוטב למסייע הומניטרי ליחסים חברתיים "רגילים", יש מקום ליותר חום, תמיכה, חיבוק, פשוט להיות שם (BEING), ויש גם מקום להצבת גבולות הדדית, המתרחשת בין חברים. הרגישות המוגברת שבמפגש בהקשר האקטיביסטי השגור מפנה את דרכה ליחסים מהסוג של בן אדם לחברו. יחד עם רבנים למען זכויות האדם משולבים הקשרים האישיים, הליווי בשטח והטיפול המשפטי לכדי העצמה של האזור המיוחד הזה והעצמה ספציפית של הנשים בתוכו החיות בתוך אפליה על רקע אתני ודתי בחוץ ועל רקע מגדרי מבית (כלומר באוהל\מערה\פחון). אז ההחלשה של הנשים פה היא הגדולה ביותר, אבל כך גם הפוטנציאל לעתיד אחר טמון במנהיגות מקומית שתצא מהן.
לעוד תמונות מהסיור
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150765603076668.422749.517426667&type=3
