פרשת השבוע "תזריע-מצורע": הדיבור בטהרה ›

מרים יוצאת מחוץ למחנה. ציור מים בידי טישוט, 1896-190, cc: ויקיפדיה

הרבה מירה רז בדבר תורה לפרשות "תזריע – מצורע" בוחרת לכתוב על משמעות הצרעת המוזכרת בתורה. בפרשנות מורכבת רז מפרידה בין הדיבור בטהרה לבין הדיבור בטומאה. כל אחד מהם יוצר עולם אחר לגמרי.

מחלת הצרעת הידועה גם בשם מחלת הנסן, שהיא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי החיידק Mycobacterium leprae יכולה להוביל לעיוותים בגוף ועל העור. אך הצרעת הרפואית הידועה אינה הצרעת שבתורה בכלל ובמקרא בפרט. הצרעת הַתַּנָּכִית הינה תופעה שמתבטאת בכך שהעור נהיה לבן ביותר, כולו או כתמים לבנים, ולכן הדימוי לשלג תמיד מצורף לתופעה. הביטוי בתורה הוא 'נֶגַע הצרעת' כאשר המילה 'נגע' מכוונת ל'כֶּתֶם' והשלג הוא סמל ללובן העז ביותר. פעמיים מופיע בתורה תאור כזה של צרעת: 

  • בספר שמות ד' 6: "וַיֹּאמֶר יְהוָֹה לוֹ (למשה) עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:"
  • במדבר י"ב 10: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:"

המשותף לשני האיזכורים של הצרעת במקרא

בספר שמות (ד 1-8) נותן ה' למשה שני אותות בכדי שבני ישראל יאמינו לו שבא אליהם בשם ה'. לעניננו חשוב להדגיש שזוהי תשובתו / עזרתו של ה' למשה המביע חוסר אמון כלפי עַם בני ישראל העבדים במצרים: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר יְהוָֹה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן".

רש"י מסביר מדוע האות השני למשה היה צרעת בזו הלשון: "…באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו 'לא יאמינו לי' לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע." פקפוקו של משה באמונת העם נתפס בפירוש רש"י כלשון הרע, כמו שמרים לקתה בצרעת לאחר שהביעה בדיבורה מורת רוח על אחיה משה שלקח לו אשה כושית על פני גיסתה ציפורה (אשה כושית= "שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי"- רש"י) ככתוב (במדבר י"ב 1, 10): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח…וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:" " …לפיכך היה משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע" (מדרש ויקרא רבה פרשה ט"ז א').

מסופר במדרש (ויקרא רבה) על רוכל אחד שהיה מחזר על הפתחים בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: כל מי שרוצה לקנות סם חיים יבוא אלי. רבי ינאי היה יושב בביתו וכששמע את קריאתו של הרוכל ביקש ממנו לגשת אליו. ביודעו מי פונה אליו, ענה לו הרוכל שהוא, רבי ינאי ושכמותו, אינם צריכים את הסחורה שלו. התעקש ר' ינאי שיבוא אליו, ואז הוציא הרוכל ספר תהילים והראה לו את  הכתוב בתהלים פרק לד (13-15):

"מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב:

נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה:

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ:"

מהו סם החיים?  הדבר הראשון המוזכר הוא לנצור את הלשון מלהוציא שם רע.

כאשר מרים נהייתה מצורעת מסופר בתורה שה' אומר למשה: "… תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף.  וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם."

Blessing gesture depicted on the gravestone of Rabbi Meschullam Kohn (1739-1819), who was a kohen.

הג'סטה של ברכת הכוהנים כפי שעוצבה על המצבה של הרב משולם כהן  (1739-1819). cc: ויקיפדיה

 

להבחין בין טמא לבין טהור

ואכן כאשר הכהן מאבחן את הנגע בעור כ'נגע צרעת' (ולא כנגע אחר שבגינו יקבל טיפול רפואי) נגזר על האדם לצאת אל מחוץ למחנה שם הוא יושב עם עצמו, עושה חשבון נפש, משנה את האנרגיה שלו, מתחרט, מבין שראוי שישנה את הכוונה בחייו וזה משנה את מצב 'המחלה' שלו. כעבור שבעה ימים הכהן מתבונן שנית בנגע. אם לא חל שינוי מהותי יחזור האדם להֶסְגֵּר. אם חל שינוי מהותי הדבר מתבטא בנגע והכהן, שתפקידו בעם הוא להבדיל בין טהור לטמא (ולא בין בריא לחולה) מחזיר אותו אל המחנה.

הוצאת שם רע/לשון הרע הינה טומאה ומרחיקה את האדם מן הציבור, מן הכלל. השינוי באנרגיה הזאת, "ההבראה" מחולי זה היא טהרה ומחזירה את האדם אל המחנה.

בספר דברים (כ"ד 8-9) נאמר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת:  כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם–תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת.  זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". אמר רבי ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא 23): "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–   שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".

אלהים ברא את העולם בדיבור. בלשון המסורתית נאמר: "בעשר מאמרות נברא העולם…" : "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים–יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם…וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ…וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ…וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ… וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ…"

אנו, בני האדם, שנבראנו בצלם אלהים, להבין ולהשכיל, נבראנו עם יכולת הדיבור המופלאה. צלילים יוצרים הברות שמתחברות למילים שיוצרות משפטים בעלי תוכן מחשבתי ורעיוני. אנו אפילו חושבים במילים שיש להן משמעות שאיתן אפשר ליצור רעיונות חדשים ולפתח את ההבנה בכל חכמות החיים והמדעים ולהנחילם לדורות הבאים – דבר שאינו קיים בשום בעל חיים.

הדיבור בטהרה יוצר עולם נפלא – אותו גן העדן שניתן לאדם לעבוד אותו ולשמור עליו שלא יתקלקל. הדיבור בטומאה יוצר פירוד ושבירה של המירקם העדין והמופלא של העולם. וזה מזכיר לי כמה מילים שכתבתי בעבר:

הַכּחַ של אלהים

הוא הכח של המילים

אִתָּן, עולם בוראים

ומקווים 

שיהי אור  !                               

שבת שלום ומבורך