כל חיי פרנסתי את עצמי, אבל לאחרונה פוניתי מביתי. איך יוצאים לעבודה כשאין לך בית לצאת ממנו? איך אני יכולה להיקרא אימא, אם אני לא יכולה לתת לבת שלי את הביטחון שבקורת גג? ואיפה שוויון ההזדמנויות בחברה, אם לבתי לא תהיה אפשרות ללמוד מקצוע מכניס?
די פעם אפשר עדיין לשמוע בתקשורת על אנשים שפונו מבתיהם בדיור הציבורי ובכלל. במקרה הטוב מדובר באזכור קצר על הפינוי, ואז הסיפור נשכח. אבל מה אחר כך? מה קורה לאדם שפונה? מה קורה לאדם שהוצא מהבית בו גדל ובו כל זיכרונותיו, וכל חייו ארוזים בקרטונים?
לפני כחודשיים פוניתי מהדירה בה גדלתי מילדות, משום שלאחר פטירתה של אימי, לא הכירו בזכותי כבת ממשיכה בדיור הציבורי. למרות שאין לי בית חלופי ושהכנסותיי לא מאפשרות לי להתקיים, נזרקתי לרחוב. הסיפור שלי הוא רק אחד מרבים, והוא מתחיל מהדברים שלא חושבים עליהם כשקורת גג היא מובן מאליו.
איפה לישון הלילה? זו שאלה שמעסיקה אותי כל יום. זו המציאות של אדם אחרי פינוי. התיק כבית: הוא תמיד גדול ותמיד מכיל יותר ממה שצריך, רק למקרה ש… והאנרגיות של לחשוב על ליל המחר לא משאירות הרבה מקום לחשוב על העתיד הרחוק יותר. המציאות היא עכשווית, קיומית והישרדותית.
וכיצד אפשר להמשיך להיקרא אימא? מה על רגשות האשם המייסרים מול בתי? מה אספר לה על העולם? בתי בת ה-24, שבשנות חייה הקצרות לא זכתה לביטחון של נערה צעירה. היא גדלה בחברה שלא יכולה לאפשר לה מקום לישון. ודווקא כעת אנחנו נפרדות ומפוצלות כדי לא להכביד ביחד במקום אחד. אז אנו משוטטות לבד בין חברות ומשפחה, מחלקות את הנטל.
ובוא נדבר על שוויון ההזדמנויות שהקפיטליזם אוהב לנופף בו. נקודת התחלה היא לא בחירה, אתה נולד למציאות קיימת. איפה יש לבת שלי נקודת פתיחה שווה או לפחות אפשרית? האם היא יכולה במצבה ללמוד מקצוע? מה הסיכוי שלה בכלל? בדיוק כמוני, היא צפויה ליפול למעגל של הישרדות וחוסר יכולת לפתח עתיד אחר, לממש את עצמה או להתפתח כאינדיבידואל בחברה.
אין לך כתובת? לא תקבלי ביטוח לאומי
ונניח שנמצא עבודה. "לצאת לעבודה" – כבר בביטוי הזה אפשר להבין את האבסורד. לצאת מאיפה? הדבר הבסיסי כדי לעבוד זו פינה לצאת ממנה ולחזור אליה – נקודת מוצא פיזית ונפשית שנותנת לך את הכוחות, את המרחב המוגן ואת האפשרות המעשית לקיים הופעה וחיים שמקובלים בעבודה. זה מקום בו נמצאים הבגדים שלך, המיטה שלך, והאפשרות שלך לאגור כוחות ליום המחר. איך עושים רושם טוב בראיון עבודה כששואלים על כתובת ואין מה להשיב? ומדוע דווקא במצב הזה אני לא יכולה לממש את הזכאות שלי, כדורשת עבודה, להבטחת הכנסה מביטוח לאומי – רק כי אין לי מען קבוע?
גם אם אמצא עבודה, האם אצליח לקיים קורת גג וחיים בכבוד? אפשר להגיד שיש עבודות קשות אבל מישהו צריך לעשות אותן. אבל גם בעבודות שלא הייתי מאחלת לשונאי לא אצליח לשכור דירה ולהתקיים; אגיע לאותה נקודה. בתנאים הנוכחיים גם עתיד של תעסוקה לא מנבא קורת גג; הנוודות היא גזירת גורל. ולמרות הצטיינותי בלימודים, ללימודים גבוהים אין לי כרגע כסף וזמן. בגיל 47 אני מוצאת את עצמי מתחילה מכלום.
החברה מצפה מאדם מוחלש לעזור לעצמו. ואכן, כל חיי עבדתי ופרנסתי את עצמי, גם אם בדוחק. אבל כשהמדינה מקשה עלינו בנוסף לקשיים הקיימים, כך שאין לנו תנאים וכלים מינימליים לכך, הדרישה הזו היא לעג לרש. התייאשתי מהמדינה; רציתי כבר לוותר על עזרתה – חשבתי לבנות לעצמי בית מעץ או אוהל, מקום לשים בו את הראש ולגדל ירקות בגינה ליד. מה יותר עצמאי מזה? אבל אפילו את האפשרות הזו המדינה חסמה – גם משם אני אפונה, וביתי הדל ייהרס שוב מיד. הרי כך קרה להרבה מאהלי "אין ברירה" בשנה החולפת. המדינה מחייבת אותי להיות תלותית בה ובשוק העבודה הנצלני שלה.
בהיעדר תמיכה מהמדינה, ארגונים כמו רבנים למען זכויות האדם, תראבוט וחיים בכבוד מנסים לעזור לא רק לשרוד, גם להיאבק. המאבק הוא עבור חברה בה כל אדם, אפילו הוא מבוסס, ידע שאם הוא או ילדיו ייפלו חלילה לעוני (וזה יכול לקרות לכולם) הם לא יהיו במלכודת ללא מוצא וללא חמלה. זה ביטוח החיים של כולנו.
רחל לוי דודיה הייתה דיירת בדיור הציבורי והיא כעת פעילה במאבק למען הדיור הציבורי
פינגבאק: עובדת ולא שורדת • מחאת הדיור