לא נפסיק לשאול ›

השאלה, כעיקרון של חירות, היא פריבילגיה שאינה שמורה לעבדים, והיא אבן היסוד לחברת צדק חופשית. הרב קובי וייס על ארבע הקושיות כסמל ההתפכחות הגדולה של מחאת הקיץ

ההגדה של פסח, הטקסט המרכזי של כינון זיכרון החירות היהודי, פותח בארבעת הקושיות. מה נשתנה הלילה הזה? כל שאלה מדגישה היבט אחר של שינוי המתרחש בליל הסדר, ובמקורה הייתה אכן שאלה ספונטנית ולא שיר שנלמד מפי הגננת. מכאן והילך החל "מעבדים היינו" ועד ה"שולחן עורך" אלו פרטי התשובה הארוכה.

אולם מתחת לפני השטח מסתתר עיקרון מרכזי אף יותר. ההלכה פוסקת כי במקרה בו אין ילדים וכל המסובים הם גדולים וחכמים, מצווה עליהם לשאול את הקושיות זה לזה. אפילו כאשר יהודי חוגג את ליל הסדר לבדו (לדוגמה: חייל יהודי בצבא זר) הוא מחויב לשאול את ארבעת הקושיות ולענות עליהם בעצמו. כאן בוודאי אין הסיבה עיקרון חינוכי אלא אמירה מרכזית שסימן שאלה חייב לרחף מעל שולחן הסדר.

שאלה הינה עיקרון של חירות. עבד לא שואל שאלות, עבד ממלא פקודות. חייו הינם סימן קריאה מובהק. סימן קריאה מסמן ציווי, אותו העבד ממלא. רק בן חורין שואל שאלות והשאלות יוצרות מרחב הזדמנויות. מתוך מרחב ההזדמנויות יכול בן החורין לבחור את הדרך המתאימה לו.

שאלה הינה הבעת סקרנות, לעבד אין את הפריווילגיה להיות סקרן, שכן הוא ממילא אינו חופשי לפעול בהתאם. ניתן לנסח זאת כך: ככל שיש לאדם בחייו יותר אפשרות לשאול שאלות ולפעול על פי התשובות, כך הוא יותר בן חורין. מכאן שגם בימינו ישנם רבים החיים במדינה חופשית, אולם חייהם הפרטיים רחוקים מלהיות חיי בן חורין אמיתי. הדרך לזכויות אזרח וצדק חברתי עוברות דרך האפשרות של האזרחים לשאול שאלות על המסגרות הסובבות אותם.

השאלה היא אבן היסוד לחברה חופשית וצודקת, ההתפכחות הגדולה בציבוריות הישראלית בעקבות המחאה בקיץ האחרון ייצרה ועודנה מייצרת שאלות רבות הנשאלות הן בתקשורת והן בחדרי חדרים והיא אחת מההצלחות הגדולות של המחאה. מדד החירות של אזרחי ישראל צמח במידה ניכרת.

ורק אני והתשובות שבפי
יודעות את הסוד הגדול
שגם כשגדלים לא מבינים
רק פשוט יום אחד
מפסיקים לשאול (תרצה אתר, מתוך "כשתגדלי תביני")

בפסח הקרוב לא נפסיק לשאול, נישב סביב שולחן הסדר וכשנגיע לארבעת הקושיות נמציא אנו שאלות חלופיות. מהן ארבעת השאלות החשובות שיש לשאול השנה?
הקוראים/ות מוזמנים/ות להגיב ולהציע!

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ