תוספת להגדה תשע"ב ›

ניתן להוריד את הגירסא במסמך ופי.די.אף

מי מסב אתנו לסדר?

אלוהינו ואלוהי אבותינו ואימותינו. השנה אנו מסובים לשולחן הסדר כבני ובנות חורין, בזכרנו את השנים הארוכות במהלכן סבלנו מדיכוי וגזענות. השנה, אנו מתחייבים כי לעולם לא נהפוך למדכאים בעצמנו.  אולם, אם נהיה כנים/ות עם עצמנו, אנו יודעים/ות שגם אנו עלולים להופיע כפרעה בסיפורי השחרור של עמים אחרים, ואף בקרב השכבות המוחלשות בקרב עמנו, שעדיין מרגישים/ות שהם/ן עבדים במצרים. כמו פרעה, כאשר אנו מרגישים/ות את עצמנו מאוימים, אנו מסוגלים/ות להגיב בדיכויים של ה"אחרים" בחברתנו. לפעמים אנו מאוימים/ות באמת, ולפעמים האמונה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" גורמת לנו לראות את האחרים/ות כשונאינו גם כאשר לאמיתו של דבר אינם/ן כך. אזי, כמה פשוט להכביד את לבנו כלפי אלה ששילמו את המחיר עבור פריחת עמנו ובטחונו. ניסיון העבר שלנו כקורבנות מעוור את עינינו לעובדה שאנחנו יכולים להיות בו זמנית גם מדוכאים וגם מדכאים. בחג חירות זה, אנחנו יודעים שכדי להיות בני חורין באמת אנחנו חייבים לגרש את "פרעה" מלבנו ולחדש את התחייבותנו לכבד את צלם האלוקים שבכל אדם. בקראנו את סיפור המיילדות, אנחנו יודעים כי זרעי הגאולה ניטעים בהתנגדותנו לצו פרעה. 

"אבן מאסו הבונים". השנה, כאשר נדקלם בשמחה מילים אלו מתוך ההלל נתחייב לכונן אומה המושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. נתחייב לייחד מקום בשולחן הסדר עבור כל הדחויים בחברתנו, ועבור כל אותם ומתעלמים מהם. בזוכרם, הלילה הזה נוריד מכוס השמחה שלנו ונייחד מקום בשולחן לקורבנות הדיכוי באשר הם. נחדש את התחייבותנו לזכותם בחירות ובכך להבטיח את חירותנו. אנו זוכרים במיוחד את:   (ניתן לבחור אפשרות אחת או יותר):

דיירי הדיור הציבורי ונפגעיו – רחל וביתה פונו מדירת הדיור הציבורי שגרו בה. הם עוברים בין הספות של משפחתן וחבריהן. הפינויים של עובדיה ומרים, ושל לילי ואיציק נמנעו ברגע האחרון. הם כבר ישנים בלילות, אך הטראומה נשארה. זהבה ורבים אחרים, חיים עדיין בצל פחד הפינוי. 40,000 ישראלים נמצאים ברשימת המתנה לקבלת דיור ציבורי, חלקם מחכים כבר 10 שנים ואף יותר. אחרים, אינם כלולים אפילו ברשימה זו כיוון שהקריטריונים אינם משקפים את הצרכים האמיתיים. רבים מקרב אלה שהתמזל "מזלם" לקבל דירה, מגלים שהדירות שקיבלו אינן ראויות למגורי אדם, ועלולים לחכות שנים רבות עד שיתוקן הטעון תיקון כמו לדוגמא, שלא תהיה נזילת מים לתוך שקעים חשמליים. מדינת ישראל ומשרד האוצר אינם רואים יותר בדיור לכל ערך יהודי בסיסי ששווה להשקיע בו, אלא מצפים שחברות הדיור הציבורי תהיינה חברות העובדות למען רווחים.

בבואנו לשיר בערב פסח הזה אדיר הוא ונחלום על היום בו יבנה בית האלוהים, נהיה מודעים לכך שבראש ובראשונה, עלינו לבנות בתי קבע לאזרחינו. אנו חוגגים/ות את ליל הסדר בבתינו הבטוחים, ומתחייבים/ות הלילה הזה לדאוג לכך שבשנה המתחדשת עלינו לטובה, ישען ביתנו הלאומי על יסודות של צדק.

תושבי מזרח ירושלים – שנה חלפה ומשפחות גאווי, חנון ואלקורד בשייך ג'רח נשארו חסרי דיור ונגד משפחות נוספות ננקטו הליכי פינוי. הם פונו מבתיהם באופן "חוקי" בצו בית המשפט בעילה של בעלות יהודית על הקרקע מלפני 1948. אך אף בית משפט לא יחזיר להם את בתיהם מלפני 1948. משפחות בסילוואן נמצאות בסכנת פינוי כיוון שבתיהם הוכרזו כנטושים ובעלותם הועברה לחברת בת של קק"ל. במקום לאשר תוכנית מתאר לעיסאוויה וא-טור ולהקל על מצוקת הדיור שם, הכריזו על תוכנית חדשה ללקיחת אדמה להקמתו של פארק לאומי. כאשר המתיחות בשכונה התגברה, מאות ילדים נאספו ונעצרו ללא אבחנה כי המשטרה לא יכלה לזהות את אלו שיידו אבנים.

 "ארמי אבד אבי וירד מצרימה"  הלילה הזה נזכור כי לכל אדם יש זכות לקורת גג ולבית חם.

 כאשר נפתח הלילה את הדלת לאליהו, את מי נפגוש על הסף?

 אל ג'ניה – לפני שמונה שנים חקלאי אל ג'ניה הזיזו הצידה את הספקנות ואת חוסר האמון והצטרפו לעתירה שהגישו שומרי משפט לבג"צ. כל רצונם היה למסוק בביטחון את עצי הזית שבבעלותם ולדאוג לעציהם. בית המשפט פסק לזכותם. הוא קבע שהצבא חייב לאפשר לחקלאים מהשטחים הכבושים גישה לכל אדמותיהם והגנה בזמן המסיק, הגיזום והחריש.

שנים עברו מאז אותה פסיקה, וקמו קצינים חדשים שלא ידעו את הפסיקה או שביקשו לבטלה. השנה באל ג'ניה הצבא הפסיק את עבודת המסיק כשעוד היו זיתים על עשרות עצים. לבסוף,  הצבא אולץ להיענות לעתירה של שומרי משפט, אך היה כבר מאוחר מדי למסוק. בט"ו בשבט מנעו מחקלאים פלסטינים ומישראלים לנטוע שתילים, וישראלים שהתכוונו להצטרף אליהם לנטוע שתילים נאלצו לשוב על עקבותיהם. תושבי אל ג'ניה וחקלאים פלסטינים רבים תוהים האם היתר הגישה לאדמותיהם ימשך גם בשנה הבאה.

הלילה הזה, נזכור ש"היא שעמדה לאבותינו ולנו" ניצב להגנתם/ן של כל המדוכאים/ות.  אנו מחויבים/ות בשנית להיות שותפיו של אלוקים כדי להגן, לטעת בשנית ולהחזיר לעץ הזית את מקומו כסמל השלום.

פליטי אפריקה – "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים…" (דברים כ"ג:ד'). פליטים אפריקאנים הושבו ריקם מול גבולות סגורים בבריחתם מהטבח ומשדות הקטל במולדתם, בדומה לאלו מבני עמנו שמצאו עצמם במצב דומה ברגעים החשוכים ביותר של ההיסטוריה שלנו.  המדינה דורשת מפליטי דרום סודן לחזור לארצם מפני שעכשיו הם עצמאים. אך, בני המזל שעברו את הגבול, נאסרו במשך חודשים ארוכים. חלקם שוחרר לבסוף. סמואל (שם בדוי), חזה ברציחתם של  רבים מבני משפחתו בדרום סודאן, ונכלא בעצמו. הוא נס על חייו, והפך מתורגמן במצרים. שם, חייו היו שוב בסכנה, כיוון שהמצרים חשבו שהוא "יודע יותר מדי". היום, לאחר שהות בכלא הישראלי, הוא מסייע לפליטים אחרים.

בפתחנו את דלתות ביתנו ל"כל דכפין", אנחנו זוכרים את הדלתות הרבות שנסגרו בפנינו במשך שנים ארוכות של רדיפות וסבל. פתיחת הדלתות בליל הסדר מזכירה לנו לפתוח גם את לבנו  וגם את גבולותינו.

הכפר אל עראקיב – הכפר על בתיו נהרס כבר למעלה מ-40  פעם במהלך פחות משנתיים, כשיערות הקק"ל סוגרים עליו מכל הכיוונים, וזאת, למרות העובדה  שבית המשפט טרם קבע  מי הם  בעלי האדמה. בית קברות העתיק של הכפר הבדואי "הבלתי מוכר" בנגב יעמוד במהרה בודד באמצע יער, עדות אילמת לכך שבמשך דורות חיו כאן משפחות. במידה והכנסת תאשר את תוכניות הממשלה, הרי שמשפחות אל עראקיב יהיו רק חלק מ30,000-40,000 בדואים הנמצאים בסכנת גירוש מבתיהם.
הלילה הזה, אנו פותחים את דלת ביתנו לזכר דורות רבים של יהודים שחיו בפחד מאלה שהמתינו להם בחוץ. ליבנו עם אלה הגרים באימה מפני הדחפורים אשר יכולים לבוא שוב בכל רגע להרוס את ביתם. הלילה הזה, בשעה שאנו חוגגים/ות את ליל הסדר בבתינו הבטוחים, אנחנו מתחייבים/ות להבטיח בית לכל אחד ואחת. מי ייתן ובשנה המתחדשת עלינו לטובה, ייכון הבית הלאומי שלנו על יסודות הצדק.

תושבי הכפרים בסוסיא – אחרי שגורשו מבתיהם, עברו התושבים להתגורר במערות בסביבה רק כדי לראות כיצד הצבא הורס את המערות ומנסה לגרש אותם שוב ושוב. בג"ץ החזיר אותם לביתם, אך נאמר להם שכל מה שבנו במקום המערות אינו חוקי. עכשיו, "רגבים" טוענת שהמדינה מפלה את המתנחלים ודורשת את הריסת בתיהם של תושבי סוסיא ואת בית הספר החדש שבנו. בקהילות אחרות, הוציאו צווי הריסה אפילו ללוחות הסולאריים. אבותינו ואימותינו הורשו לפחות לגור בארץ גושן. הלילה אנחנו מזמינים להסב אל שולחננו את כל אלה שנאמר להם שאין להם מקום אותו הם יכולים לכנות בית.

בעודנו מוטרדים מהעוולות השוכנות בתוכנו, הלילה אנו גם אסירי תודה. אשתקד, התפללנו שגלעד שליט ישוב לחיק משפחתו ויחוג את הסדר. השנה תפילותינו נענו; הקק"ל הקפיאה זמנית את הגירוש המתוכנן של משפחת סמארין מסילוואן והסכימה לא לנטוע על אדמות אל עראקיב לפני החלטת בית המשפט בקשר לבעלות על הקרקע; הצבא התחייב שלא להרוס את בית הספר של שבט הג'האלין שנמצא בין ירושלים לבין יריחו, או להעביר אותם שנית מבלי להתייעץ איתם. אחרי ארבע שנים, חזרה משפחת חושיה לעבד את אדמתה; נמנע גירוש של כמה משפחות ישראליות הגרות בדיור ציבורי ובתים אחרים שופצו. תנועת המחאה של הקיץ הראתה לנו שהדרישות לצדק עדיין בוערות בלבבות של רוב הישראלים.

מי ייתן וניצוצות אלו המעידים על המציאות שיכולה להיות מנת חלקנו יתחזקו ויחזקו את נחישותנו לשאוף למציאות המתחייבת כעם וכפרטים.

לשנה הבאה בירושלים אשר במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

ארבעת הבנים/בנות. מי מהם הוא אני?

כשאנחנו חוגגים את חג החירות וחיסול העבדות, אנו שואלים:

"מי אני, כאשר אני שומע על הפרת זכויות אדם? במי אבחר כאשר אני יודע שאחרים סובלים?

האם אהיה  זה שאינו יודע לשאול? האם אסגור את דפי העיתון, אכבה את הטלוויזיה, או את המחשב,  על מנת שלא לראות ולא לשמוע? האם אעצום את עיני, אפנה ראשי הצידה ואאטום את לבי?

האם אשאל רק שאלות תמימות כגון:  מה זה? אך לעולם לא אשאל מדוע?

האם אתן  ליצר הרע שלי לשאול: מה לי ולכל זה? האם אאפשר שהבעיה תהיה נחלתם הבלעדית של הקורבנות ועושי הטוב? האם אתרחק מהנזקקים?

האם אשאל את שאלת החכם: מה אני צריך לעשות על מנת להפסיק את ההתעללות בבני אדם ולשחרר את המדוכאים?  ומהם משפטי הצדק וחוקי המוסר אשר ה' אלוקים דורש ממני?

מי ייתן ואלוקים יפקח את עיני העיוורים, יפתח את פיותיהם של אלו אשר אינם שואלים ואינם מוחים ואת לבבותיהם של אלו שטרדות היום-יום והעבודה הקשה מכבידים את ליבם.  בורא עולם ואדם ייטע בנו חכמה ואומץ להושיט יד לכל בני האדם – יד של נדיבות, יד של תמיכה, יד של שלום ואחווה.