רק אל תגידו שנפתרה מצוקת הדיור ›

הממשלה אישרה את סעיפי הדיור בדו"ח טרכטנברג, אבל התעלמה מההיבט הכי חשוב של צדק חברתי: מתן דיור ציבורי לאוכלוסיות הנזקקותהממשלה אישרה את סעיפי הדיור בדו"ח טרכטנברג, אבל התעלמה מההיבט הכי חשוב של צדק חברתי: מתן דיור ציבורי לאוכלוסיות הנזקקות באמת. האם אנחנו חיים בשלום עם ילדים קטנים הגדלים ללא קורת גג? באמת. האם אנחנו חיים בשלום עם ילדים קטנים הגדלים ללא קורת גג?

ממשלת ישראל החליטה לאמץ את עיקרי המלצות דוח טרכטנברג בנושא דיור בר השגה. בניגוד למיתוס, אנו גם יודעים לפרגן לממשלה – זהו צעד חיובי כשלעצמו. הבעייתיות טמונה בכך שהמהלך נתפש ומוצג כצעד משמעותי, בעוד שלמעשה מדובר בשיפור חלקי מאוד, שלא נותן מענה דווקא למצוקה הקשה יותר בתחום הדיור. הדו"ח מתעלם כמעט לחלוטין מנושא הדיור הציבורי ומבעייתם של רוב מחוסרי הדיור, ובכך משמר את הכתם המוסרי בדמותה של מדינת ישראל.

התעלמות זו פירושה שכחברה נסבל בעינינו כי ילדים קטנים יגדלו ללא קורת גג; שהשלמנו עם ציבור שבוי במלכודת של מצוקה וייאוש ללא אופק לשינוי; שבסיס מרכזי של מחאת הקיץ שעבר לא זכה להכרה. מחאת האוהלים אומנם החלה בסיסמאות של יוקר הדיור, אולם מהר מאוד העמידה עצמה על בסיס מוסרי הנמדד לפי מצבה של החוליה המוחלשת ביותר. צדק חברתי פירושו גם הכרה בזכות לדיור כאחד המרכיבים הבסיסיים של הזכות לחיים בכבוד.

כשהחלטת הממשלה מוצגת כפתרון מקיף למצוקת הדיור, היא הופכת לעקרונית, ומבטאת ויתור על השכבה החלשה ביותר בארץ, זו הזקוקה לדיור ציבורי. רבנים למען זכויות האדם ועמותת סינגור קהילתי, כמו שאר הארגונים בקואליציית הדיור הציבורי, דורשים לאפשר את מימוש הזכות לקורת גג עבור כל מי שחי מתחת לקו העוני. אבל במצב הנוכחי, התור לדיור הציבורי מונה עשרות אלפי ממתינים, והחלטת הממשלה אינה משפיעה כהוא זה על קיצור התור.

אומנם ניתן לברך על העלאת התקרה להשתתפות המדינה בשכירות דירה למי שממתין בתור (הסיוע הועלה ל-3000 ₪, במקום הסכום המגוחך ששולם עד היום), אולם עדיין זהו פלסטר על שבר. הממתינים ימשיכו לחכות לתורם, תוך כדי שהם מדלגים כל שנה או שנתיים מדירה לדירה על פי גחמת המשכיר. ובעיקר, אין בכך כל הכרה במי שכלל אינם נמצאים בתור, משום שהקריטריונים הרבים, והלא תמיד רלוונטיים, מוציאים אותם מקבוצת הזכאים לדיור ציבורי אף על פי שאין להם פתרון דיור סביר ומכבד.

המלחמה על הבית

בחודשי הקיץ, לצד מאהלי המחאה ברוטשילד צצו מאהלים שכונו "מאהלי אין ברירה" – וכשמם אכן איכלסו את מי שאין להם לאן ללכת. האחרונים שבמאהלים אלו פונו רק בשבועות האחרונים. לרוב דיירי המאהלים האלו אין כל בשורה בהחלטת הממשלה האחרונה. שוב זנחו אותם, וחיזקו את טענתם של תושבי עיירות הפיתוח והשכבות המוחלשות שהביעו ספקנות על תוצאותיה של המחאה.

החלטת הממשלה מעידה כי לחץ ציבורי פועל, המחאה יוצרת השפעה, אולם הממשלה מנסה להסיט את הדיון למקום כלכלי במקום למקום ערכי. ההמונים שגדשו את הכיכרות בקיץ האחרון, כולל בקרית שמונה, בית שאן, באר שבע ושכונת התקווה, עדיין מחייבים החלטות קצת יותר אמיצות ושורשיות.

התורה הכירה בערך בניית הבית, ופטרה את מי שבונה בית מהשתתפות במלחמה עד אשר יחנוך את ביתו – והרי מלחמת הקיום אינה פחות תובענית מסוגיית הביטחון. המלחמה על הבית היא בשביל לאפשר לילד פינה חמה שיוכל להתרכז בהכנת שיעורי הבית, זהו מקום בו העמל יכול לנוח לקראת יום עבודה במפעל למחרת, זהו בסיס הביטחון האישי והזהות. אל לקרבניטי המדינה לאחז עיניים ולטעון כי בעיית הדיור באה על פתרונה.

את הכסף שנפדה ממכירת הדירות הישנות בדיור הציבורי יש לצרף לתקציב לטובת בניית אלפי דירות חדשות. ויש להמשיך החקיקה הדורשת לחייב כל קבלן להקצות אחוזים מהבנייה לזכאים לדיור ציבורי יחד עם החלת קריטריונים הגיוניים לזכאות, המתבססים על צורך. מדינה עשירה כישראל לא יכולה לתרץ את התעלמותה מהזכות הבסיסית לקורת גג, ובמקביל לאסור על אנשים ליצור לעצמם אפילו אוהל כתחליף.

ברברה אפשטיין היא מנכ"לית עמותת סינגור קהילתי והרב קובי וייס חבר ברבנים למען זכויות האדם ופעיל במאבק הדיור בבית שאן

הטור התפרסם לראשונה במאקו