"עלינו לזכור שגם חייהם וגם חיינו מהווים חלקים של בריאה משותפת ושהתורה מתייחסת לחיים אלה, גם שלהם וגם שלנו, כדבר שבקדושה" | אהל המשכן. cc: ויקיפדיה
הרב פרץ רודמן בדבר התורה לפרשת "ויקרא" שואל אילו סדרים מתקיימים בהעלאת הקרבנות ומוצא כי הוא מעשה מורכב ודו צדדי.
הקורא הניגש אל פתיחת תורת כהנים באוזן קשובה ימצא בה הרבה מֵעבר להנחיות יבשות לכהנים כיצד עליהם לבצע כל סוג וסוג של קרבן. אמנם, על פני השטח זה הנושא של פרשתנו, המכיל את חמשת הפרקים הראשונים של הספר: פרק על קרבן העולָה, פרק על קרבן המִנחה, פרק על זבח השלָמים, ושני פרקים על חטאת ואשם. אלא שאמנוּת החיבוּר במדריך המקצועי הזה אינה נופלת מרמת הכתיבה בספרי התורה הקודמים, המציגים סיפוּרים מרתקים.
בריאה משותפת
לא מעט תשומת לב ניתנה, לדוגמא, לבחירה היוצאת דופן של המילה ”אדם“ בפסוק השני של הספר לכנות את מי שמביא קרבן: ”…אָדָם כִּי־יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה‘, מִן-הַבְּהֵמָה — מִן־הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם.“ רש“י כבר מעיר על המילה ”אדם“ שהוא הד של שמו של אדם הראשון: ”’אדם‘ למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.“ המדרש (מויקרא רבה) המוּבא בפירוש רש“י ער להדהוּד של הכינוי ”אדם“, אבל הפירוש הוא מדרשי-יצירתי: לקח מוּסרי יש ללמוד מזה. לקח יפה הוא, גם אם איננו תואם את פשוטו של מקרא זה.
פרופסור ריצ‘רד אליוט פרידמן, בפירושו לתורה (שיצא לאור באנגלית בארה“ב בשנת 2001), מציע גם הוא לקשור את המילה ”אדם“ בפסוק שלנו לאדם הראשון. אולם אצלו היריעה רחבה יותר: הוא שם לב לשינויי המינוח לאורך הפרקים בפרשתנו: מביא הקרבנות מכונה להלן ”נפש“ (ויק‘ ב,א וכן בפרקים ד‘ ו-ה‘) ואחר-כך ”איש“ (ויק‘ ז,ח). הערה זו איננה מקורית לפרידמן, אבל הוא הראשון, למיטב ידיעתי, המייחס חשיבות לסדר הכינויים. זאת תובנה שהיא כן מקורית ביותר. כותב פרידמן:
”זהו אותו הסדר בדיוק בו מופיעים המונחים האלה ככינויים לבני אדם בספר בראשית (’אדם‘ בבר‘ א, כו; ’נפש‘ בבר‘ ב, ז; ’איש‘ בבר‘ ב, כג). כך נוצר קשר בין [שני] ספרי התורה וכן קשר בין בריאת בני האדם בידי האל והקרבת קרבנות לבוראם ע“י בני אדם. הבריאה והקרבן קשורים זה בזה. הבריאה יוצרת חיים. הקרבן מחסל חיים. ובכן סדר המלים כאן מזכיר לנו ברמז דק שכאשר אנחנו מקצרים את חייהם של בעלי חיים כדי לתמוך בהמשך חיינו, עלינו לזכור שגם חייהם וגם חיינו מהווים חלקים של בריאה משותפת ושהתורה מתייחסת לחיים אלה, גם שלהם וגם שלנו, כדבר שבקדושה.“
בתוך המסמך היבש, לכאורה, המכונה ”פרשת ויקרא“ טמון רמז לספר בראשית, אשר בו למדנו לראשונה שהקב“ה רואה בעין יפה (או אולי צריכים ליצור מטבע לשון חדשה: הקב“ה מריח באף יפה) את קרבנותיהם של בני האדם. האל של התורה אינו זקוק לקרבנות. איננו תלוי בכלל במעשי בני האדם. מדוע, אם כן, הוא מגיב ל-”ריח הניחוח“ של הקרבנות של נח לאחר המבול בהבטחה אף פעם לא להשחית שוב את העולם? ספר ויקרא מציע תשובה: האדם, יצירתו היקרה, נותן משהו משלו לבוראו. כשבן אדם בישראל מביא את קרבנו לפני אלהיו, שניהם — גם האדם וגם האל — נזכרים בעובדת היות אדם נברא. ודווקא נברא בצלם.
