"ראש הממשלה נתניהו טען לכבוד פורים כי בניגוד לימי מגילת אסתר, כיום יש לנו יכולת להגן על עצמנו. נתניהו דיבר על איראן, אבל מעניין לבחון את דבריו דווקא מול התירוץ לעוינות האיראנית – ביחסנו לפלסטינים". דגלי ישראל-איראן. cc: ויקיפדיה.
פורים של הכל או כלום
ראש הממשלה נתניהו טען לכבוד פורים כי בניגוד לימי מגילת אסתר, כיום יש לנו יכולת להגן על עצמנו. נתניהו דיבר על איראן, אבל מעניין לבחון את דבריו דווקא מול התירוץ לעוינות האיראנית – ביחסנו לפלסטינים. כמו האופציה הצבאית מול איראן, גם יחסנו לפלסטינים מבוסס על שימוש נרחב בכוחנות חלקית, כזו שלא הולכת עד הסוף. הרב קובי וייס ממשיך את הפולמוס סביב "מה אנו לומדים מההרג ההמוני במגילת אסתר". רשימה שישית
הטקסטים היהודיים שקראנו בשבוע שעבר יכולים לשפוך אור על הגישה הכוחנית הזו. מחד הם אמורים לאתגר מוסרית כל יהודי: למשל פרשת "זכור", המצווה להכרית את עם עמלק מן העולם על טפיו נשיו ורכושו. הקריאה קשורה לכך שהמן היה מזרע עמלק – הוא ועשרת בניו. בנוסף להם הרגו היהודים עוד למעלה משבעים וחמישה אלף איש.
לקינוח נקרא בפרשת השבוע, "כי תשא", על איסור כריתת ברית עם יושבי ארץ כנען. התורה תצווה על הצורך להשמיד את עמי הארץ הניצבים בדרכי עם ישראל עד חורמה, כלומר האחרון שבתינוקות, וגורמים קיצוניים אף קישרו מסורת זו לפלסטינים כיום.
אני משוכנע שזהו תפוח האדמה הלוהט ביותר הניצב לפתחו של כל מי שמתייחס לכתבי הקודש שלנו ברצינות – כלומר רוב העם. איך מתמודדים עם כך?
אחת הפרשנויות עלתה בראשי דווקא בצפייה בסרט הפעולה הממלכה,. בסופו, כיאה לסרט פעולה המכבד את עצמו, מגיעים אנשי יחידת עילית לדירתו של ראש ארגון טרור. הסצינה מלווה במערבולת של יריות בתוך הבית. במהלכה נהרגים גם כל בני משפחתו של מנהיג הטרור, כולל נשותיו וילדיו הקטנים.
השניות האחרונות של הסרט שוות את זמן הצפייה: רואים בה ילד קטן ומבוהל יוצא מאחד הארונות בהם הסתתר. המראות האיומים משתקפים בפניו, כמו גם הזעם העלבון ויצר הנקמה. והמצלמה נכבית – סוף הסרט.
שניות אלו הופכות את הסרט לבעל אמירה חריפה: לא ניתן לנצח את הטרור באלימות שכנגד. שכן ברור לכל הצופים שלמרות השעתיים הגדושות שהוקדשו למיגור תא הטרור, המטרה לא הושגה. אותו ילד קטן יגדל ויקדיש את חייו לנקמה.
לדעתי, המקרא בציוויו אותנו להרוג את אויבינו לפי חרב מדבר בהגיון מצמרר שלרבים נשמע תקף גם היום: כאשר ישנה מלחמה אידאולוגית ההופכת לאלימה, קיימת רק דרך אחת לנצח והיא להשמיד את אויבך כולו, לא להשאיר אף לא ילד אחד שכן הוא יגדל ויקום נגדך. המציאות המקראית מראה לנו זאת במקרה של שאול שחמל על אגג מלך עמלק. על פי המסורת בזמן שאגג היה כלוא הוא הספיק לשכב עם אישה שממנה יצא לבסוף המן הרשע.
המקרא ממשיך לדבר לליבנו, היהודים, גם כיום והטקסטים המאתגרים שנידונו מעלה נשמעים באוזניי כך: אם בחרת להילחם עם אויב בכוח הזרוע – דע לך שניצחון מושלם יהיה רק כאשר תבער אותו (או הוא אותך) עד תום, אם לא אזי, במקרה הטוב תשקוט הארץ ארבעים שנה.
לכן, אם אינך מסוגל פיסית, נפשית או מצפונית להרג טוטאלי, או שאינך רוצה במשחק סכום-אפס מסוכן, דע לך שכל פעולותיך הכוחניות לא יפתרו את הסכסוך. הדרך היחידה לפתור את המאבק היא בדרכים אחרות, המכבדות זכויות אדם והפתוחות לדיאלוג. והרי ישנם גם מקורות יהודיים שברור כי מקדמים גישה שונה. למשל: איזהו גיבור שבגיבורים – מי שעושה שונאו לאוהבו [אבות דרבי נתן כ"ג]
אם כן, כך יכול הציווי להרוג את עמלק ושבעת העמים לקבל משמעות הפוכה של הכרה במגבלות הכוח ובחוסר התוחלת של מעגל אלימות בלתי נגמר.
אם אנו מפנימים את הרעיון שרצח עם הוא נפסד, המקרא אומר לנו – חבל שבכלל תבזבזו זמן על מלחמות חלקיות: או הכול או כלום. היות והרג טוטאלי בלתי אפשרי ובלתי מוסרי, אזי הפתרון המקיף מחייב שימוש גם בדרכי דיאלוג והסכמה אזורית רחבה על פתרון הסכסוך. כיוון זה ממילא עשוי לבודד גורמים כמו הקיצונים בהנהגת איראן.
הדברים התפרסמו לראשונה במגזין "במחשבה שנייה"
תודה הר קובי על המאמר שנותן לי הזדמנות לסדר את מחשבותי וללמוד כמה חדשות. אצטט תגובה של ימן הפייסבוק למאמר שלך… "אמנם קובי הוא רב אבל אסור לו לסלף את המקורות אותם הוא מנסה לנתח. הצווי על מחיית עמלק(עם) מדבר רק עם אחד עם אנרגיה מאוד מסוימת(וגם עליו נאמר למחות את זכר עמלק מתחת השמיים ולא מעליהם שם הוא ישאר וצריך להשאר) ואילו הגרגשי שהלך מעצמו לא נעשה לו דבר וגם הגבעונים נשארו בקונסטלציה מסוימת. כמו כן מקריאת התנ"ך עולה שהרבה מהבלגן שהתרחש מישראל נוצר בגלל העמים אשר נשארו והיו למוקש(כי גם יהושע היה די שמאלני-מפא"יניק בסופו של יום ולא ממש קיים את דבר האל). בכלל בעולם העתיק היה מקובל למחוק את העם שאתה נלחם מולו כולו(או לפחות את הזכרים או האליטה שלו) ורק בעולם המודרני יש מלחמות מורכבות כאלה שלא ברור מי ניצח. אותו רב ודאי מכיר את הרמב"ם המפורסם שאומר שאפילו לעמלק צריך לקרוא לשלום ולפני כל מלחמה צריך להשאיר דרך מילוט למי שרוצה להיפטר מן הקרב.בכל מקרה חז"ל מקשרים את העמלקים לאנשי המן אבל במגילה תכלס מדובר על מלחמת מנע נגד אויבים ומבקשי רעתנו (ולא עמלקים) שהתאפשרה בזכות זה שהמלך ושאר העמים לא התערבו. צריך לשאול מהי מטרת ההסכמה? מטרת ההסכמה היא להגיע לפיוס עמוק באינטרסים של הצדדים הניצים, השמאל לא מבין שלפעמים לתת סטירה חזקה למישהו זאת הדרך הכי טובה להרגיע אותו. האם תאמר שאנו צריכים לדון עם אסד בדרכי שלום ובינתיים שהעם הסורי יקח את הזמן עד שנגיע להסכמה רחבה?"
שלום חגי
מאמר זה הוא קריאה נוספת בסוגיה סבוכה זו. ראה גם תגובות אחירות לדילמה.
דעות רבות בנוגע לעמלק ושבעת העממין וההבדלים בינהם. וכן להבדלים מתי קוראים לשלום ומתי לו. אולם בשורה תחתונה אין מנוס מלראות שבמקרים מסוימים יש מצווה להשמדת עם שלם על טפיו ונשותיו. די בלקרוא את מעשה שאול בעמלק.
על כך אני מציע קריאה חדשה הטוענת שלדעה הקיצונית כמו שאתה משמיע יש הגיום אלא שרוב מנינו ובינינו של העם אינו תומך בו משום כך אם אי אפשר או שאיננו מעונינים מוסרתית להשמיד עם שלם עדיף להמנע מראש מהלכנס למצב מלחמה – כיוו שמלחמה לעולם אינה פותרת סכסוך אלא או שמעצימה אותו או שדוחה אותו לזמן מוגבל.
בצורה כזו אני מציע קריאה הומניסטית לקטעים שקשה להתמודד איתם היום ועדיים לשמור את מקום התורה ומרכזיותה בתרבותינו
"היות והרג טוטאלי בלתי אפשרי ובלתי מוסרי, אזי הפתרון המקיף מחייב שימוש גם בדרכי דיאלוג והסכמה אזורית רחבה על פתרון הסכסוך."
אבל מבחינת המקורות, הרג טוטאלי הוא לא בלתי מוסרי. לפחות מבחינת חלקם. המסורת היהודית מנציחה אידאולוגיות שונות (ואף סותרות) מתקופות שונות, שנוצרו למטרות שונות.
אזי נשארת רק שאלת האפשריות.
ואם ישנם אלה שמאמינים שהרג טוטאלי הוא אפשרי (או לפחות שרתוריקת הרג טוטאלי תקדם את האינטרסים שלהם) אזי מסקנת הדיאלוג וההסכמה חסרת משמעות.
ארנון, אבל הרב וייס עונה על כך, הוא קורא את צו השמדת העמלק בדיוק כאתגר מוסרי, שכן כל מידה של רחמים או "פספוס" מובילים להמשך השושלת של ההרג. ואומר אישית כי למעשה מצב כזה של הרג חסר אבחנה בקבוצה גדולה גם סותר ציוויים בסיסיים בתנ"ך ומתנגש עם לקחים מוסריים כמו במקרה סדום ועמורה, שם ברור כי יש להגן על החפים מפשע בעיר. מה שנותר לנו הוא לחפש כלי התמודדות אחרים במסורת – כמו: איזהו גיבור שבגיבורים – מי שעושה שונאו לאוהבו [אבות דרבי נתן כ"ג]