גם יהודים יכולים להרוג ›

"כמי שמתעסק בספרות התלמודית עניין אותי לחזור אל האופן שבו הרבנים של המאות הראשונות לספירה פירשו את אותם טקסטים שמעוררים אי נוחות גדולה כל כך אצל יהודים דתיים נאורים בני זמננו." הפרק הפותח את מגילת אסתר. "cc: wikipedia

חוקר התלמוד רון ניולד מראה לנו שהמגילה אינה שלמה ללא הרצח ההמוני שבסופה. ולמרות שהוא מכער בעיני רבים את סיפורה היפה של אסתר המלכה, ניולד עומד על כך שאנחנו חייבים לספר אותו לילדינו. קראו דיון מרתק ביחס התלמוד למחיית זכר העמלק, שנמשך מימי קדם אל ימינו. רשימה שנייה לפורים.

דובר של תנועת "רבנים למען זכויות אדם" שלח לי את ההודעה הבאה שמזמינה כותבים שונים להציע מאמרים, רשימות ורעיונות בנושא הבא: "מה אנחנו לומדים מההרג ההמוני במגילת אסתר?". כזכור, בסוף המגילה, היהודים שניצלו זה עתה יוצאים למסע הרג המוני בערי האימפריה ומקנחים בתלייתם של עשרת בני המן (ואת כל זהם עושים לקול הרעשנים העתידי של ילדי בית הכנסת המאושרים). הקריאה ללמוד משהו מהרג המוני, או יותר נכון מסיפור על הרג המוני, יוצאת כאמור מארגון של רבנים, כלומר כאלה שמחיובותם לסיפור הזה, ולמצוות מחיית זכר עמלק שבדרך כלל הוא נקשר אליה, היא מחויבות דתית. כפי שהם כותבים: "השאלה הגדולה שאנו מציגים אם כן היא: איך את/ה מתמודד\ת עם טקסטים כאלו בכתבי הקודש תוך כדי שאת\ה מכבד\ת את המסורת שלנו ואת ניסיונינו ההיסטורי כעם למוד רדיפות קוֹלֶקְטִיוִיּוֹת?".

מלחמה מתמדת של גירסאות מגוונות

עצם הצבת השאלה מניחה קיום מונוליטי של ה"מסורת" היהודי למרות שגם עיון קל בהיסטוריה ובהווה של עם ישראל מראה לנו שמדובר במלחמה מתמדת בין מסורות שונות ששאולי מתקיימות בקרבו של אותו שיח אבל אינן מצליחות להתיישב זו עם זו למרות מאמציהם הרבים והכנים של קבוצות פיוס אלו או אחרות. גם אם נאמר שאני "מכבד" את הטקסטים שמרכיבים את המסורת היהודית, אני לא יכול שלא להיות מודע לסתירות הפנימיות והמבניות שבתוכן. לא רק היום יש לנו את הרב מנחם פרומן מצד אחד וקבוצת הגזענים של תורת המלך מצד שני. כתבתי בעבר על כך שבספרות התלמודית עצמה קיים מתח מבני תמידי בין שתי הגדרות של ישראל – האחת מוסרית (ישראל הוא כל מי שמקבל על עצמו את התורה שניתנה לכל באי עולם) והשנייה אתנית (ישראל הוא כל מי שנולד לאם עבריה). המתח הזה אינו שוכך ומדי פעם מתפרץ אל מעל לפני השטח כשהנסיבות ההיסטוריות מאפשרות לו או דוחקות בו לבוא לידי ביטוי.

בכל אופן, כמי שמתעסק בספרות התלמודית עניין אותי לחזור אל האופן שבו הרבנים של המאות הראשונות לספירה פירשו את אותם טקסטים שמעוררים אי נוחות גדולה כל כך אצל יהודים דתיים נאורים בני זמננו.

אני לא יודע מתי סיפור ההרג ההמוני שמבוצע על ידי היהודים בסוף מגילת אסתר התחיל להפריע להוגי דיעות יהודים, אבל בכל מקרה מדובר בתקופה מאוחרת לתקופה התלמודית. במלים אחרות, ספרות חז"ל אינה מוטרדת מהשאלה הזו; היא אינה מנסה ליפות את הסיפור, לשנותו, להופכו או להוסיף לו אלמנטים ומוטיבים שיישבו את דעתם של כל אותם קוראים מאוחרים שדם הגויים הנשפך מכניס אותם למוד פעולה אפולוגטי. כמובן שהם יכלו לעשות כך, כפי שהם עושים לפעמים בסיפורים טורדי מנוחה אחרים, למשל בסיפור העקדה (על פי אחת המסורות הרבניות אברהם התעתד להקריב את עצמו ולא בנו).

התשובה למחיית זכר עמלק בתלמוד

אם כן, המצווה עצמה של מחיית זכר עמלק אינה מהווה בעיה לחז"ל. אלה מוטרדים הרבה יותר מאופן הפעולה של העם העמלקי שהתקיף את בני ישראל ביוצאם ממצריים. המסורות הרבנית העתיקות, שאנו מוצאים במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דעמלק א) או בספרי דברים (פסקה רצו) מדברות על כך שעמלק "לא היה הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי מקום ונחשלו מתחת כנפי הענן". כלומר רק את מי שנמשכו לעבודה זרה ונפלטו מענן הקודש, כלומר מכנפי השכינה שהגנה על בני ישראל (ראו גם תרגום יונתן על דברים כה:יח). באופן כלל לא מפתיע, נראה שהבעיה שעמדה בפני אלה שהגו את האגדה הזו היתה הרבה יותר תיאולוגית מהומאניסטית – השאלה היא כיצד עמלק הצליח להרוג בישראל בעוד שאלה היו כביכול מוגנים מתחת לכנפיו הרחבות של האל. התשובה כאמור היא שאלה שנהרגו בחרו לצאת מההגנה הזו לטובת העבודה הזרה. במלים אחרות – הגיע להם.

מה רוצים אם כן מעמלק? על פי המסורת הזאת ומסורות נוספות ("יבא עמלק כפוי טובה וייפרע מן העם כפויי טובה" – מכילתא, שם) עמלק בסך הכל ביצע טיהור רוחני/מוסרי בקרב היוצאים ממצרים. נפטר מהנחשלים והותיר רק את המחושלים. על זה צריך למחות את זכרו?

"מה רוצים אם כן מעמלק?" - הוצאתו להורג של אגג בידי שמואל הנביא. תחריט של גוסטב דורה. cc: ויקיפדיה

ואם צריך למחות את זכרו, מדוע מדברים עליו כל כך הרבה?

התשובה לשאלה האחרונה פשוטה ונובעת מתוך אותן מסורות שהזכרתי – מדברים על עמלק שכן הסיפור שלו מעביר כמה מסרים אידיאולוגים דתיים חשובים, בעיקר היותה של הרצחנות העמלקית חלק מהתוכנית האלוהית, וכן ההבטחה שההליכה בדרכי האל (כלומר התורה) ודחייתה של העבודה הזרה תשמור על האדם תחת כנפי השכינה ותגן עליו.

ואולי זו הסיבה שבגללה הרבנים לא מעניקים תשומת לב רבה מדי לציווי עצמו למחות את זכר עמלק? בעצם עדיף לזכור אותו…

יש סיפור מעניין ממסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי (דף כא) שמדבר על דוד ויואב ומביא שיחה שנערכה כביכול בין השניים לאחר שיואב, שר הצבא של המלך, הרג את כל הזכרים באדום במשך ששה חודשים שלמים! ("כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום" מלכים א, יא:טז). כאשר יואב מגיע לפני דוד המלך, זה האחרון שואלו מדוע עשה זאת. יואב מסביר לו שכשהיה ילד המלמד שלו (כלומר מי שלימד אותו את התורה) קרא את הפסוק "תמחה את זכר עמלק" תוך שהוא מבטא את המלה "זָכָר" (male) ולא "זֵכֶר" כפי שהיה אמור ללמד. התלמוד מביא זאת אך ורק במסגרת דיון על השאלה כיצד יש לבחור מורים לילדים. אפשר אולי להניח שלמרות שכותבי האגדה מאשימים את המורה של יואב באי ידיעת הטקסט, כלומר בכך שהוא לא ידע כיצד יש לקרוא את המלה "זכר", הם מתייחסים למציאות בת זמנם, שבה מורים שונים גרסו שאת המלה הזו יש לקרוא כך – זָכָר- ולא כך – זֵכֶר. האם אותם מורים עשו זאת אכן בטעות? או שאולי באמת הניחו שהציווי התנכ"י למחות את כל זכר עמלק הוא אכזרי וכוללני מדי? או שמא לא היו מרוצים ממחיית הזכר של עמלק בדיוק מאותה סיבה שהובאה קודם לכן (זכרון מעשיו והריגותיו מעבירים לנו כמה אמיתות אידיאולוגיות בסיסיות)? ייתכן שהעדיפו לקרוא את הפסוק כאילו הוא קורא להרג פיזי של הזכרים בעם (וכך להכחיד את האפשרות להמשיך את זרעו) מאשר להכחדת זכרו של העם שבסופו של דבר ביצע את פקודת האל.

רוב המפרשים של התלמוד מבינים את שאלתו של דוד כך – "מדוע הרגת רק את הזכרים? היית אמור להרוג את כל האדומים!". אבל למעשה אפשר גם לקרוא אותה כהתרעמות של דוד על כך שיואב הבין את הפסוק כאילו הוא קורא להרוג כל זכר וזכר באומה האדומית, מה שגרם לו להתעכב שם שישה חודשים שלמים! (ייתכן גם שדוד מתרעם על כך שיואב הרג לו את כל הזכרים באדום, שכן לפי שמואל ב', ח: יד, כל אדום היו עבדים לדוד). במלים אחרות, ייתכן שכותבי האגדה חשבו שיש להבין את הציווי לא כקריאה להרוג את כל העם אלא כקריאה למחות את זכרונו, או את הדברים שזכרו מעורר.

התייחסות עכשווית להתמודדות של חז"ל עם מחיית זכר עמלק

היום, בכל אופן, המסורות העתיקות על הסיבות שבעטיין עמלק השתלח בנחשלים בבני ישראל נשכחו. המצווה למחות את זכרו, והביטויים הקונקרטיים שלה ושל דומותיה, למשל במסעי כיבוש הארץ של יהושע או באותם פסוקים מטרידים מסוף מגילת אסתר ממלאים אחת משתי הפונקציות הבאות – או שהן טורדות את מנוחתם של דתיים נאורים, או שהן משמשות נשק לגזענים חובשי כיפה.

כמובן שהמסורות החז"ליות אינן נכונות יותר או פחות מכל פרשנות אחרת שניתנת לציווי מחיית זכר עמלק. אם אני לוקח ממנה משהו, זהו אינו המסר האידיאולוגי הבעייתי, על פיו ציות לדרכי האל יבטיח הגנה פיזית של האינדיבידואל ושל העם. יותר מדי דברים קרו במהלך ההיסטוריה על מנת להפוך את המאמין במסר כזה לתמים ומשוגע. מה שאפשר לקחת מההתמודדות של חז"ל עם הציווי הוא ההתבוננות הפנימית שהיא מציעה; התבוננות אל האופן שבו הם מתנהגים, מלמדים, זוכרים. ההתבוננות הזו חושפת את המחלוקות, את המתחים, את האלימות (סיפורו של דוד ויואב שהובא לעיל מסתיים על פי אחת הגרסאות ברצח המורה על ידי יואב. שלא לדבר על כל האדומים שזה האחרון טבח בהם). היא מאפשרת, אולי אפילו מחייבת להבחין בדברים רעים ומכוערים שכל בן אדם, יפה נפש ככל שיהיה, חייב להתעמת איתם.

המגילה אינה שלמה ללא הרצח ההמוני שבסופה, ולמרות שהוא מכער בעיני רבים את סיפורה היפה של אסתר המלכה, נראה לי שאנחנו חייבים לספר אותו לילדינו, לא להתחמק ממנו ולא להשתיק אותו תחת רעש הרעשנים. דברים מכוערים נעשים בשמנו, ואולי בחלק מהם אפילו נטלנו חלק. בחלק מהם אנחנו גם משתתפים, בשתיקה או באופן פעיל, מתוך יצר אלים שאיננו מצליחים או רוצים להתגבר אליו, או פשוט מפני שאין לנו ברירה. כבני אדם זה מה שאנחנו עושים. אבל כאותם בני אדם, אנחנו יכולים להתבונן בזה, לנסות לשנות, לזכור את הרע (שעשינו לאחר, שעשו לנו) ולקוות לטוב.

הדברים התפרסמו לראשונה ב"חקוק באבן" הבלוג של רון ניולד ומתפרסמים ברשותו באתרנו.