"התקבלנו ע"י שורה של חיילים חמושים (משמר הגבול) עם חגור מלא וציוד למהומות, אך לא היו מתנחלים באזור, רק חקלאים פלסטינים עצבניים, אנחנו ושתילים קטנים ופגיעים עטופים בפלסטיק"
הרב יחיאל גריינימן נזכר בשואה, בפליטים היהודים שברחו מאירופה ונעצרו בשערים הסגורים של המנדט הבריטי. אותו מצב חירום קולוניאלי בריטי הפך להיות המקור לצו הישראלי של שטח צבאי סגור, שאיים לעצור את ט"ו בשבט באל ג'ניה. קראו כיצד חג לאילנות הפך להיות התנגשות עם "החוק".
בט"ו בשבט – חג האילנות היהודי, יצאתי, עם עוד שלושים וחמישה מתנדבים ומתנדבות לכפר הפלסטיני אל ג'ניה כדי לנטוע עצים. אל ג'ניה הותקף לאחרונה פעם אחר פעם ע"י שכניו המתנחלים היהודים ובמשך השנים איבד את רוב, אדמותיו החקלאיות למתנחלים היהודים מגוש ההתנחלות "הטלמונים". רק בשבוע הקודם לביקור שלנו, נכתב על ביתו של אחד מאנשי הקשר הפלסטינים: "מוות לערבים", ו"מוחמד חזיר": מונית מקומית הותקפה – חלונותיה נופצו, ושני גלגליםהנוקבו – וגם עליה נכתבו כתובות נאצה דומים.
- מה לצבא ולעצי הזית הרכים – ד"ר דניאל רורליך
- כך הולכים הגוזלים – הרב יחיאל גריינימן
- אלוהים היה מוותר – הרב קובי וייס
הגענו עם מאתיים שתילים של עצי זית לנטיעה באדמות הכפר, רק מטרים ספורים מתחת הבית שהותקף. כוונותינו הטובות הופרו ע"י צו צבאי על שטח צבאי סגור. (חוקיות הצו הזה הועמדה מאז במבחן). הטענה היתה שנטיעת העצים שלנו תביא "להפרת הסדר הציבורי" כיוון שהמתנחלים השכנים יכעסו. הצו הצבאי ציטט את החוק הבריטי בזמן מצב חרום משנת 1945 שמעולם לא בוטל מאז שהטרור היהודי פעל נגד המנדט הבריטי. נקודה קטנה זו קישרה אותי כמובן חזרה לתקופה שבעקבותיה כתבתי ספר פרוזה ראשון. חלק גדול מהאנשים ש"הפריעו" למנדט הבריטי היו פליטים יהודים נואשים מאירופה, שחלק מהם היו פליטי מחנות ריכוז.
התקבלנו ע"י שורה של חיילים חמושים (משמר הגבול) עם חגור מלא וציוד מוכן לעצור מהומות, אך לא היו מתנחלים באזור. עמדנו לצד חקלאים פלסטינים עצבניים ושתילים קטנים ופגיעים עטופים בפלסטיק. המפקד ממג"ב נתן לכל אחד מאיתנו רק חמש דקות לפנות את המקום, ואיים שהחיילים ישתמשו בכוח. הוא נראה כמו מישהו שמתכוון לכך.
ואני וכמה אחרים שתלנו מהר את השתילים והתכוונו לעזוב. לא חיפשנו עימות. רק רצינו להראות סולידאריות צנועה עם החקלאים המקומיים. פחדנו שהצבא יירה רימוני הלם וגז, כפי שעשו בשעות אותו הבוקר, כאשר הכפריים ניסו לנטוע כמה שתילים (בשעה שאנחנו עוכבנו במחסו)ם. שורת החיילים החלה לזוז קדימה ולדחוף אנשים. זוג משתתפים שהיה איטי מדי או וכחני מדי עבור החיילים ונעצר, ופונה ברוטאלית מהמקום.
חוויה אחת נשארה איתי: סוג של "הערת שולים" על האירועים, שהיתה כולה שלי וערערה אותי עמוקות. שני הצדדים נסוגו – אנחנו והכפריים חזרנו לכפר והחיילים והעצורים שלהם חזרו להתנחלות טלמון א'. אחרי זמן קצר חזרו חיילי משמר הגבול ושוטרים אחרים ודרשו מאיתנו שנעזוב גם את הכפר מפני שלטענתם היה זה "שטח צבאי סגור". משא ומתן בין הרב אריק אשרמן ובין הקצין יוסי הביא להסכם. אנחנו נעזוב את הכפר בתמורה לשחרור העצורים. השוטרים הסכימו לכך בתנאי שאריק ישאר "כאורח" שלהם עד אשר הם יסיימו את החקירה של השניים, ויהיה ברור שהאחרים עזבו את המקום. התמונה של שני הנושאים והנותנים, רב רפורמי, איש מזוקן גבוה ורזה חובש כיפה ומולו שוטר אדום פנים, חמוש וכועס – נראתה מאוד סוריאליסטית במקום פסטוראלי זה. היינו מוקפים בעמק ירוק ועשיר בין כפר הפלסטיני והתנחלות יהודית, כל אחד על הגבעה שלו מוקפים בהרי יהודה.
אחרי שנפרדנו מהאוטובוס, נשארתי עם אריק והשוטר. לא סמכתי על השוטר ולא האמנתי שישחרר, כפי שהבטיח, את שני המתנדבים, וחשבתי שהוא עלול גם לעצור את אריק.
אין מקום להשוואה
כשנגשנו לשוטר הוא הושיט לנו את ידו כשחיוך של ניצחון על פניו. אני סירבתי ללחוץ את ידו, ואמרתי לא בכנות "אינני סומך עליך, זו הסיבה שגם אני כאן". היה ברור שזה מטריד אותו כשציין את התנהגותי הגסה כלפי המלווים שלו, והשווה אותה עם הסכמתו של אריק ללחוץ את ידו המוצעת. אני כעסתי והייתי מתוסכל.
נכנסנו לשיחה:
"מי אתה?"
"מה אתה?"
התברר לי שהשוטר מתגורר בהתנחלות טלמון א'. הוא אמר לי שאם היינו מתאמים את הנטיעות אז לא היתה כל בעיה. הוא הוסיף: "אנחנו מכבדים את החוק, אך אתה נמצא כאן כפרובוקציה". מניסיון העבר ידעתי שזה לא בהכרח המקרה ואמרתי לו, שאיני מסכים איתו. כדי להסביר את חוסר האמון שלי הוספתי שאני בן של ניצולי שואה וקשה לי לתת אמון בלובשי המדים. הוא התפרץ בכעס: "אני הייתי לוחם שנפצע בשעת מילוי תפקידו וגם אני בן של ניצולי שואה."
אחרי ששוחחנו עוד זמן קצר, כל אחד חלק את סיפורי הוריו, הושטתי לו את ידי בחיוך ואמרתי לו : "למרות שאנחנו בצדדים שונים בנושאים פוליטיים, אני משער שיש לנו יותר מהמשותף מאשר חשבתי." הוא הניד בראשו. הוא עמד במילתו ושחרר את ארבעתנו אחרי שחיכינו כשעה במכונית המשטרה. הועברנו למחסום שמפריד בין ישראל והשטחים הכבושים.
יותר מאוחר נאמר לנו שבאותו היום אחה"צ הפלסטינים עבדו בלי הפרעה על אדמתם.
עוד סיפור אופייני לאקטיביזם