ההצלחות במאבק החברתי מזכירות לרבי אריק אשרמן את אבני החושן של הכהן הגדול | החושן על פי בחיי בן אשר. cc: wikipedia
בשבוע שעבר היו לנו שתי הצלחות חלקיות במאבק החברתי הן במאבק נגד נישול האדמות בידי קק"ל והן כנגד הפינוי של דיירי הציבורי. הרב אריק אשרמן מקשר הצלחות אלו לאבני החושן של הכהן הגדול. זאת כחלק מדבר התורה לפרשת השבוע "תְּצַוֶּה" והבעיות איתן אנחנו נאבקים בשבת זכור.
ראשית, הקק"ל אישרה שהם לא יינטעו עצים באדמות שבהן ישנו ויכוח משפטי לגבי בעלות הקרקע. זו רק הצלחה חלקית מפני שהם נטעו עצים על חלקים גדולים מהאדמה השייכת לבדואים בנגב. עדיין לא ברור לנו האם זה עיקרון שינחה את הפעילות של קק"ל, או שמדובר רק בהקשר של ארבע החלקות באל-עראקיב. איננו בטוחים שההתחייבות לא לנטוע כוללת איסור על הכנת הקרקע לנטיעות,. מנהל מקרקעי ישראל כבר הבהיר שהם ימשיכו בנטיעות. איננו יכולים לסמוך על המערכת בתי המשפט. הישראלית תמיד לעשות צדק, ולאחרונה בקק"ל סרבו להסביר אירוע קצר אבל מטריד שנראה מנוגד להתחייבות שלהם. למרות זאת, מדובר שינוי משמעותי מהצהרתו של יו"ר הקקל אפי שטנצלר בישיבת הדירקטוריון בקיץ האחרון, שהנטיעות על שרידי הכפר אל ערקיב יתבצעו אחרי עונת הגשמים. שטנצלר התעלם מהחלטת שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, נחמה נצר באופן לא מחייב, שביקשה לא לנטוע לפני פסיקת בית המשפט לגבי עתיד אדמות אל עראקיב (לאחרונה, למרבה הצער, השופטת נצר אישרה מחדש שלמדינה ישנה זכות להמשיך לנטוע עצים, על אף המלצה שלה שלא). עובדה שגם בימין רואים את ההצלחה הקטנה הזו כבגידה
עובדיה שובר את שביתת הרעב בעקבות ניצחונו כנגד הפינוי מדירת הדיור הציבורי של עמידר.
שנית, עמידר בטלה את הפינוי של עובדיה ומרים בן אברהם שהיה מיועד ליום שני האחרון. היה נהדר לשמוע את עובדיה אומר שהוא ישן בשקט בלילה ולחגוג איתו באותו היום שבו אמור היה להיות מפונה. במילים של מגילת אסתר, זה היה יום "אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב;" (מגילת אסתר ט,;כ"ב). זכרו שזאת היתה הצלחה חלקית. אנחנו עדיין צריכים להתעסק עם החוב לכאורה של עובדיה ומרים ועם פינויים רבים אשר מיועדים להתבצע בחודש זה בירושלים בלבד, לא לדבר על פינוים בשאר רחבי הארץ (קראו על מאבק כנגד פינוי לאה שמי בבאר שבע, ומשפחת מנשה בגבעת שמואל). מכל מקום, כמו שאנחנו לומדים במשנה: "המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד:ה).
כשאני מחבר את המאבק כנגד קק"ל וכנגד פינוי המשפחות מהדיור הציבורי, איני חושב רק על הצלת דירה אחת או הצלת דונם אחד של אדמה בנגב. בשני המקרים הללו אני חושב דווקא על 12 אבני החושן שענד הכהן הגדול על חזהו: "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל-שְׁמֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה–עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט." (שמות כ"ח;כ"א). תמיד חשבתי כמה נפלא שהכהן הגדול משרת את אלוקים ביחד עם כל שבטי ישראל הקרובים לליבו. נכון התורה שחוקרי המקרא עשו קריירות בניתוח של הברכות ותוכחות של יעקב ומשה לשבטי ישראל, לפני מותם. חכמי התורה אף בדקו כיצד אלו שיקפו את מאבקי הכוח בין השבטים. בכל אופן, כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, לכל שבט יש מקום וכל אחד חשוב באופן שווה.
אל תשכחו את הנשכחים
בעולמנו, הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים והמשפחות התלויות בדיור ציבורי הם שני שבטים שנשכחו. קבוצות אלו עוברות דמוניזציה, מאשימים אותם בחוליי החברה ולעיתים קרובות פשוט מתעלמים מהם. מי יודע או אכפת לו שקרוב לארבעים אלף בדואים עלולים להיות מפונים מבתיהם אם הכנסת תאמץ את המלצות פרוור? לכמה אנשים איכפת מכך שלפחות ארבעים אלף איש נמצאים ברשימות ההמתנה לדיור ציבורי? מדוע אלפים נוספים הזקוקים לדיור ציבורי אינם אפילו נחשבים לראויים להיות כלולים ברשימות אלו? מדוע משפחות צריכות להתגורר בדירות של הדיור הציבורי שלא עוברות תיקון ומתנוונות? מדוע משפחות רבות עומדות לפני פינוי מביתיהם אם בחסות אי תשלום המשכנתא ואם בחסות הדיור הציבורי? בקודש הקודשים שלנו, כל אדם נחשב, מירושלים ועד אל-ערקיב, מתל אביב ועד דרום הר חברון, מחדרה ועד סילוואן, מגדלי עזריאלי ועד שדות ג'לוד.
כאשר אני מצטט ממגילת אסתר אני גם חושב על העובדה שבדיוק לפני שנה, בפרשת זכור ופורים, חגגה הבת שלי את בת המצווה, וזה העלתה לגבי את כל הקשיים בלחגוג הרג המוני (אפילו של אויבינו) ולאשר מחדש שבכל דור חייב העם היהודי.להמחות את הזכר של עמלק. תמיד התחברתי לרעיון שאנחנו חייבים להילחם ב"עמלקיות": מה שאפשר להגדיר אותה כנטיעוה "לזנב" אחרי החברים הנחלשים וחסרי האונים בחברה שלנו והשימוש באֵיפָה וְאֵיפָה – התורה מסבירה שעמלק זנב אחרי החלשים (דברים כ"ה-י"ח) ורש"י מסביר שהסמיכות בין הפסוקים שמהם חז"ל הבינו את האיסור לנהוג איפה ואיפה ובין הסיפור של עמלק בא ללמד אותנו שכאשר אנחנו נוהגים איפה ואיפה, אנו מזמינים את עמלק. אני רואה "עמלקיות" בצורה בה אנחנו מתיחסים מתיחסים ל"אל-ערקיבים" ול"עובדיות" בחברה שלנו. אנחנו יודעים שהטבח של ברוך גולדשטיין בפורים הוא רק דוגמה אחת לאיך הטקסטים שלנו וההיסטוריה שלנו יכולים להוביל אותנו להצדיק השתלחות באויבים אמיתיים או מדומיינים: "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע." (בראשית י"ח;כ"ג), לא לדבר על העובדה שאולי אפילו האשמים יכולים לחזור בתשובה. כל יום אנו מבקשים מאלוקים בתפילת "עלינו" "להפנות עליך כל רשעי הארץ."
הישארו חדים
בימים הקרובים שמובילים לפורים נשאל אתכם גם באתר וגם ברשתות החברתיות איך אנחנו יכולים לכבד את המסורת שלנו ולהכיר בהיסטורית הדיכוי שלנו מבלי לאשר מחדש את המנטאליות של "אנחנו נגד כל העולם". תפיסת עולם כזאת מצדיקה את ה"ברוך גולדשטיניים" את התחושה שליהודים מותר הכל, וגם משמש הצדקה להפרת זכויות האדם דרך ניצל מוגזם את השאיפה הלגיטמית לביטחון.
יהי רצון שבשבת זו תצווה – זכור נסכיל להוציא מקרבנו את הנטיעות לזנב אחר הנחלשים ולנהוג איפה ואיפה -נקדיש עוד פעם את עצמנו לבניית משכן לאומי של צדק ונזכור להביא כל אדם לתוך לתוך "מקדש המעט" שלנו, בקודש הקדושים שבלב.
