האם המדינה חייבת משהו לעניים? ›

"ידוע בכלל יש לראות את המדינה כמי שחייבת משהו לחסרי תעסוקה או קורת גג?" פארק לוינסקי בדרום תל אביב, צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס, 4.2.2011

מדוע יש לראות במדינה אחראית למובטלים ולחסרי דיור שלא הצליחו לדאוג לעצמם? הפילוסופיה הפוליטית והמסורת היהודית מציעות שתיהן תשובה לשאלה

מאת הרב עדית לב ויריב מוהר

המחאה החברתית בקיץ האחרון הביאה לקדמת הבמה את קולם של המוחלשים ביותר בחברה הישראלית, וביניהם חסרי קורת הגג וחסרי התעסוקה. לנוכח התביעות של קבוצות אלו לצדק חברתי שואלים רבים, לעיתים בפשטות לעיתים בהיתממות: מדוע בכלל יש לראות את המדינה כמי שחייבת משהו לחסרי תעסוקה או קורת גג? מדוע מחובתה לספק צרכים אלו?

התשובה היסודית ביותר היא: אם לא הייתה קיימת מדינה לא הייתה קיימת בעייה.

 במצב הטבעי, בו נתונים לאדם בחופשיות משאבי הטבע והקרקע, כל אדם שאינו סובל מבעייה רפואית חמורה יכול לקיים את עצמו במינימום הנדרש. כל אישה יכולה לבנות מעצים, אבנים וחפצים זמינים בית בכל שטח פנוי, ואיש לא יוציא נגדה צו פינוי; כל אדם יכול לעבד חלקת קרקע פנויה, לצוד או ללקט ואיש לא יתבע אותו על השגת גבול. הקיום הבסיסי מובטח לבני האדם כולם. לא כך עם הקמתה של מדינה מודרנית המחילה מערכת של קניין פרטי, ניהול קרקעות, חוקי תכנון ובנייה, וניצול מקסימלי של משאבי הטבע בצורה מוסדרת.

 בפילוסופיה הפוליטית מוטמעת ההשוואה למצב הטבעי בתיאוריות "האמנה החברתית". ביהדות אנחנו רואים זיקה לרעיון זה במיתוס הגירוש מגן עדן. בעוד שבגן עדן היה לאדם הכל זמין ונגיש לצורכי קיומו, הרי שלאחר גירושו הוא יאכל לחם רק "בזיעת אפו". זה עדיין לא מגיע לכדי המצב המודרני בו בנוסף לזיעת אפו הוא יזדקק גם לרישום בטאבו או אישור ממינהל מקרקעי ישראל לשימוש חקלאי בקרקע, אבל זה כבר יותר מורכב מהושטת יד וקטיפת פרי מהעץ. במקרה התנ"כי הקניין מעוגן בעמל – זיעת אפו של אדם בעיבוד האדמה מעניקה לו קניין על תוצריה החקלאיים.

 במדינה המודרנית העמל לא מספיק: דרושים לו לאדם התאמה לצורכי החברה, ידע מקצועי, קורות חיים נורמטיביים מספיק ושאר קריטריונים שלא בהכרח מאפשרים לו להגיע למצב של עמל המוביל לקיום. בישראל אלפי אנשים רוצים לעבוד אך לא מוצאים נישה תעסוקתית כלל או שזמינה להם רק תעסוקה שאינה מתאימה לצרכיהם הבסיסיים ביותר.

 ניקח לדוגמא את מחוסרי ומחוסרות העבודה, הפונות אלינו למרכז הזכויות בחדרה של "רבנים מען זכויות האדם" והקשת הדמוקרטית המזרחית. גברים – ובעיקר נשים – אלו נמצאים במצב חברתי מושרש שבו אין להם כלים בסיסיים להשתלב בשוק העבודה הישראלי המודרני וכך הקיום הבסיסי שלהן לא מובטח עוד: אוכל, מצרכים בסיסיים וקורת גג נמצאים תמידית בסכנה עבורן. מצד שני אין להן את האפשרות להשתמש במשאבי הטבע הזמינים על מנת לקיים את עצמן.  המדינה הפקיעה מהן את הטבע אך לא נתנה להן דבר בתמורה.

 ש., גרושה, אם ל-2 ילדים, שמסתייעת במרכז הזכויות בחדרה, הייתה בעלת עסק שנסגר עם חובות רבים. היום היא בפשיטת רגל, ונוספו לה בעיות רפואיות שונות שבגינן היא מוכרת כנכה 100% לצמיתות מביטוח לאומי. לפני הגירושין היתה חה דירה משותפת, שנמכרה עם הגירושין, וכיום היא חיה בדירה שכורה. קצבת הנכות החודשית שהיא מקבלת היא 3,700 ש"ח, הגרוש לא משלם מזונות לה, אבל משתתף בהוצאות הילדים. שכ"ד הדירה שלהם הוא 2,500 ש"ח, החזר החובות החודשי הוא 250 ש"ח, ולמחיה: חשמל, מים, אוכל ותקשורת נשאר ל- 3 נפשות 950 ש"ח לחודש. סיוע בשכר דירה הם אינם מקבלים בגלל שהיתה בבעלותה דירה לפני 8 שנים. ש. לא יכולה לטעת אוהל במרחב הציבורי (כפי שלמדנו ממקרה מאהל התקווה), ואי אפשר להצליח לכלכל בית במשך חודש שלם מ- 950 ש"ח.

 דבר נוסף שמטביע את ש. הוא העובדה שחוב של 60,000 ש"ח התנפח עם ריביות ליותר מחצי מליון ש"ח! גם זוהי תרומה של המדינה המודרנית שלא מאפשרת מחיה ספונטנית אבל משאירה את ה"פתח" של הלוואות כספים וירטואלים. מעבר לעניין הברור של אחריות אישית, אנו חייבים לראות גם את הבעייה המבנית הזו שמפילה רבים.

 לואיז מממאהל התקווה, הבינה באופן אינטואיטיבי שהמדינה לא מממשת את הסיבה לקיומה. וכך היא אמרה בכנס השקת השדולה למען הדיור הציבורי בכנסת: "עליתי לפני 30 שנה. הייתי בטוחה כל הזמן שזו המדינה שלי. כשהבאתי את הילד שלי לעולם הייתי זכאית דיור ציבורי ואז החוק השתנה. אני נאבקת שלכל הילדים בארץ הזו תהיה איכות חיים שונה מזו שהייתה לי. […] הילד שלי עוד מעט בן 6 וכבר עבר חמישה בתים. אני קיבלתי צו הרחקה מהבית שלי שזה המאהל בשכונת התקווה. אני יודעת שכשהילד שלי יקבל בגיל 18 צו להגן על הבית שאין לו, לא בטוח שהוא ילך. אני זקוקה לבטחון שלי והילד שלי זקוק לבטחון שלו. אני מאוד מאוד מאוכזבת מהמדינה".

המסורת היהודית מכירה בכך שיש לנו כחברה אחריות על החברים בקהילה שלנו. ישעיהו אומר לנו: הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. (נח, ז) והציווי הנבואי הזה נכון גם לימינו אנו. זו ההכרה בכך שבמעבר מגן העדן של המצב הטבעי לחברה יותר ויותר מוסדרת, יש לנו אחריות גדולה והולכת לקהילה.

הדברים התפרסמו לראשונה בעבודה שחורה