[הטקסט לא מבטא את עמדת הארגון]
רשימה ראשונה בפרויקט "אקטיביזם נושא פרי" לקראת ט"ו בשבט מביאה את דעתו והרהוריו של הסופר יובל בן עמי במרחק שבין ייאוש ואקטיביזם.
לפני כמה ימים שוחחתי בצ'אט עם אחת הפעילות שהובילו את המחאה החברתית בקיץ. דיברנו על התקשורת ועל יחסה למוחים. “אני מניח שהכל בא בגלים,” אמרתי לה על להט המחאה, “והתקשורת עוד תחזור ושוב תתרחק ושוב תחזור".
"זה לא מעניין,” אמרה – מחקה את התקשורת, “בזמנו זה היה חשוב, עכשיו פחות.”
ופתאום עלה על דעתי דימוי חקלאי שהולם את תיאור המחאה כמו גם את החג הנחגג היום: “בזמנו זה היה בוער,” אמרתי, “כי לחפור תלם באדמה – להפוך רגבים בטרקטור רועש – זה מעשה דרמטי. עכשיו אנחנו בשלב השקט של הנביטה, ובקרוב יהיה צורך בתקשורת שתמטיר גשם על הנבטים הקטנים החמודים כדי שיהיה לכולם מה לאכול.”
היא הגיבה בצחוק אינטרנטי, לא ציני, מן הסתם, ובכל זאת תהיתי: האם אני אידיוט? כל האמונה הזאת בנביטה איטית, האם היא לא בדיוק מה שמכונה בגולת אמריקה "ווישפול ת'ינקינג?”
. המחאה החברתית לא היתה אפשרית ללא השראה מן השמאל הישראלי הלוחם של העשורים האחרונים" - הסופר יובל בן עמי.
בהרמת ידיים אין סיכון לאמינות אישית. אם אומר אדם: "יהיה טוב" ולא נהיה טוב, עשה מעצמו צחוק. אם לא אמר דבר ופתאום טוב, איש לא יביט בו וניתן לו לשמוח עם כולם. בכל זאת: אסתכן ואהמר. יהיה טוב. יהיה קשה וכואב, יהיו מעצרים ויהיו מכות. יהיו כשלונות קשים, הכפשות וספינים מרושעים. אבל יהיה טוב, כי כבר טוב, כי אנחנו בתנועה מתמדת קדימה.
מהתבוננות במרחב הישראלי כיום, מצטייר שהתקווה לחידוש המאבקים, המוצנעים כיום, ולחיזוקם של מאבקים אחרים אינה שטות או הזיה. זרענו בדמעה וברינה, ובדמעה ורינה נקצור. אם גן לוינסקי מלא בכל ערב במתנדבים המאכילים במרק את יושביו מבקשי המקלט – הזרע לכך הרי נטמן בקיץ. אם ג'קי אדרי השובת רעב בדימונה נגד תאגידי המים זוכה לעניין ציבורי ובסוף גם להישג – הזרע לכך הרי נטמן בקיץ, והזרע לקיץ עצמו נטמן במאבקים המוצלחים בשייח ג'ראח, בדהמש ובבלעין. המחאה החברתית לא היתה אפשרית ללא השראה מן השמאל הישראלי הלוחם של העשורים האחרונים.
המאבק על זכויות אדם לא זכה למקום הראוי לו בימי האוהלים. בזמן אמת הופנה הזעם הרב כלפי השקר הכלכלי המושל בישראל, תוך התעלמות מן השקר הבטחוני. אלה המאמינים שמדובר באותו שקר עמדו וציפו שהמחאה בתחום המדיני תאחוז במחאת הצדק החברתי כמו צמח גלדיולה המטפס על ברוש ומקסים פרחים סגולים לאורך צמרתו.
מתוך פילוג יצמח איחוד
זה לא התרחש אז. אבל מה ילבלב בימים שאחרי שלב הנביטה? זה לא יהיה אותו הצמח שצמח בקיץ, לטוב ולרע. ההתפלגות עצובה בשורות המחאה. היא מונעת את חידושו של מאבק במימדים מספריים כמו אלה שידענו לפני חצי שנה, אבל יתכן שאנחנו ממירים כמות באיכות. ההתפלגות מראה על ריאליזם מצד גורמים במחאה, שלא יוותרו על עיסוק בכיבוש, גם אם עיסוק קשוב ופרגמטי, ולא יהססו למחות בישירות רבה יותר כלפי הגופים השלטוניים החולים. זה בריא. זה טוב. זה נחוץ.
מתוך הפילוג בשורות המאבק החברתי עשוי לצמוח איחוד בינו לבין המאבק הנושן על צלם האנוש שלנו, גם אם שני המאבקים ישלמו על כך מחיר.
אם בקיץ טענו רבים שקריאה נגד פוליטיקאי או מפלגה זו או אחרת היא טעות, ושיש להתמקד בשינוי יסודי יותר של השיטה. היום אנו יודעים שאין דבר אחד בא על חשבון השני. ישנם פוליטיקאים מסוכנים לזכויות האדם, הנאמנים רק לאינטרסים שלהם ושל ציבור מממניהם. הם צריכים ללכת והשיטה שאיפשרה להם למשול צריכה ללכת במקביל. הרבה עבודה עוד לפנינו וטוב נעשה אם נשתמש ברוגע החורפי הזה כדי לצבור כוחות. אחר כך, כמאמר בעל התהילים, נשוב את שבתנו כאפיקים בנגב: “הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה אוחז אלומותיו.”
